ישראליסטה מתארחת אצלי בסלון

24 מאי ישראליסטה מתארחת אצלי בסלון

בשבוע שעבר הבטחתי לכם שלא אשאר חייבת לאורך זמן, ואארח את ישראליסטה (הלא היא רחלי בן חיים פלר) אצלי בסלון.

ואיזו שיחה נעימה היתה לנו! שאלתי שאלות נוקבות, ציחקקנו כמו תיכוניסטיות ואכלנו עוגת גבינה (שהיא אוהבת במיוחד). על מה דיברנו? אז בואו תקשיבו לרחלי.

מבחן המעלית – יש לנו 14 קומות לבלות יחד, זמן של 2 דקות בלבד. איך היית מתארת את עצמך?

אופס.. בשתי דקות בלבד? 🙂 אז אם את ממש מתעקשת… יש שאומרים עליי שאני פצצת אנרגיה צהובה (מחוספסת מבחוץ ורכה מבפנים) ואני די זורמת עם הדימוי הזה. אני מאמינה שאין משהו שלא ניתן לבצע ובלבד שרואים את המטרה מול העיניים, שוברת שגרה כפייתית, מאוהבת במילה הכתובה (כולל על אריזות מוצרים ומודעות בסוף העיתון), אוהבת לעשות מצב רוח (גם בצורה כפייתית) ובאופן כללי משתדלת לבוא מאהבה.

הפלרים משתטים יחד בחדר בריחה

לפני שנתחיל, שבירת קרח! ספרי לי 5 דברים שלא ידעתי עלייך

1. בגיל 4 אימא שלי עבדה כמנהלת במלון דן תל-אביב, ובחג חנוכה אחד היא לקחה אותי לחגיגה המסורתית. לעולם לא אשכח את האורות הנוצצים שקידמו את פנינו, העובדים שהיו לבושים מהודר ואת כל הררי השוקולד שקיבלתי. במשך שנים ארוכות אחר כך הייתי משוכנעת שאימא שלי עובדת בארמון. לימים ואחרי הצבא אני אתקבל לעבוד שם כמפיקת אירועים ואתאהב בתחום המלונאות בעצמי.
2. אני אוהבת לשיר (לא רק במקלחת) ואם מזמינים אותי לאירועי קריוקי אני תמיד מתייצבת. אני לא שרה כמו נינט אבל בעלת אוזן מוסיקלית לא רעה בכלל.
3. אני אוהבת להאזין לשירים עבריים ישנים (להקות צבאיות וכאלה) או לפודקאסטים על יזמות תוך כדי בישול או נהיגה.
4. אני מודה שאני חסרת סבלנות ברמה קיצונית לרוע ולטיפשות
5. אוהבת לאכול בעיקר מאכלים בצבע לבן – מלבי, גלידה וניל, סחלב, גבינת שמנת וכיוצ״ב

להיות ישראלי זה לרקוד ריקודי עם בכל מקום שאפשר!

אנחנו הכרנו ברשת, בקבוצת הפייסבוק שהקמת. ספרי לי מה הניע אותך להקים קבוצה בפייסבוק

נחתתי ביחד עם משפחתי בוקר בהיר אחד של יולי לפני מספר שנים בארגנטינה, אצלנו קיץ לוהט ואצלם חורף לא פשוט. אפשר להגיד שהימים הראשונים היו בהחלט מורכבים, אבל אחרי מספר חודשים כשהריהוט איכשהוא עמד במקום והבנות התחילו לגמגם בספרדית השקט התחיל להפריע לי (והרי זה ידוע שאנחנו הישראלים תמיד אוהבים להתלונן…). היום כמובן אני צוחקת על זה כי שקט זה דבר שמאוד חסר לי בתוך כל המזרח התיכון הסוער הזה. כך מצאתי את עצמי כעבור 5 חודשים בארגנטינה פותחת קהילה בפייסבוק מתוך מטרה להכיר ישראליות מכל העולם, ורצוי תחת נושא משותף שאהוב מאוד על כולן – לייף סטייל.
הקהילה חוגגת אוטוטו 4 שנות פעילות כשהמטרה באמת לאורך כל הדרך היתה ועודנה ליצור הכרויות ושיתופי פעולה חוצי גבולות, וגם לשמש כפלטפורמה בתוך הפייסלנד לשווק את מרכולתך (מוצר או שירות). כמובן שיש הרבה קבוצות בפייסבוק עם תמהיל כזה או אחר אבל תודי שישראליסטה יש רק אחת.
קצת לפני כן הייתי פעילה בקהילת נשים בינלאומית אחרת, והעליתי שם פוסט שמי שמעוניינת לבוא ולדבר על לייף סטייל 24/7 ובאופן כללי נחשבת לאדם מועיל ושמח – יותר ממוזמנת להצטרף לקהילה. את היית הראשונה שלחצת על כפתור ההצטרפות ומאז אני רק מנסה להפטר ממך… 🙂

אז בעצם, גם את, כמוני, חווית סוג של שוק תרבותי כשנחתת בלב העולם הלטיני וניסית עדיין להרגיש ישראלית. מה הכי הפתיע אותך בעולם הלטיני?

האמת היא שהפער בין העולם המערבי לבין זה הלטיני הוא עצום והשוני ניכר כמעט בכל תחום – תרבותי, מנטלי וכל מה שאת לא מעלה בדעתך. על בואנוס איירס אומרים שהיא עיר הבירה אבל למעשה מדובר, מבחינתי לפחות, במדינה בפני עצמה – יש את בואנוס איירס ויש את כל השאר. העניין הוא שכל מה שלא קורה בבואנוס איירס לא קורה, וזה מאוד מזכיר את ״מדינת תל-אביב״ אצלנו, שזה כמובן בעייתי אם אנחנו חותרים לשיוויון, לצדק חברתי ופועלים לצמצום פערים ומתן הזדמנות שווה לכלל האוכלוסיה.
הדבר שהכי הפתיע אותי בעולם הלטיני הוא העדר ניצוץ היזמות, ולפחות כזה טכנולוגי שאמור לשפר חיים של אנשים. לא הצלחתי לשים את היד למה, אבל עובדתית מהאספקט של קידמה טכנולוגית, הם נשרכים הרחק הרחק מאחור. מה שכן, ואני ממש לא מתיימרת להיות סוציולוגית פה, נראה לי שבגלל שאנחנו היהודי הנודד, נאלצנו לשרוד ולאלתר במשך 2,000 שנות גלות כשאנחנו מיעוט בין גויים, אולי זה הוביל אותנו להיות חוד החנית ומעצמת סטארט אפים. אנחנו גם מאוד סקרנים ולא יושבים בנוח עם הסטטוס קוו בשום תחום וזה כמובן נפלא בעיני.

לא פספסנו על שום הזדמנות לספר על ישראל, גם בקהילות היהודיות הכי קטנות ומרוחקות בארגנטינה

איפה כן הצלחת עדיין להרגיש ישראלית? מה עשית בשביל לא לאבד זהות?

האמת היא שחייתי בקהילה יהודית (קטנה יחסית בת 2,000 איש) כך שכל חג חגגתי ובגדול – אם זה בבית הכנסת, אם זה להזמין אנשים מהקהילה אלינו הביתה למשתה חגיגי או להתארח אצלם בכפרים קטנים שבהם חיים יהודים מאותה הפרובינציה, ואליהם הוזמנו לעיתים תכופות. אני אפילו זוכרת שהוזמנו להנחות את סדר ראש השנה (הראשון שלנו בארגנטינה) בכפרים קטנים שבהם חיים קומץ יהודים (בין 50-70 איש). ככה יצא שבירכנו על ראש של דג 3 ערבים ברציפות, ויש מצב שהעליתי 2 ק״ג בעקבות החג ההוא… תוסיפי לכל זה את העובדה שרב הקהילה במקום הקטן שבו התגוררנו הוא חבר יקר, וכמובן שעבדתי כמורה לעברית בבתי ספר (יסודי ותיכון בעיר סמוכה) והפעלתי אולפן לעברית אצלי בבית אחת לשבוע.

האולפן הביתי שלי ללימוד עברית

ואחרי כל הפעילות הזו חזרת לארץ. במידה מסוימת, גם זה סוג של רילוקיישן וגם לשם זה צריך תקופת הסתגלות. ספרי לי קצת על הנחיתה. כמה זמן לקח לך לחזור לקצב הישראלי?

באופן אישי כבר אחרי חודשיים-שלושה שכחתי שבכלל חייתי במקום מנומנם ורגוע במשך תקופה ארוכה, ודי הסתגלתי לקצב המהיר שוב (אולי זה עניין של אופי). העניין קצת מסתבך בגלל חיפוש מקור פרנסה מחדש וכמובן כשיש לך ילדים צעירים יחסית. היום אני יכולה להגיד בדיעבד שמדובר בחוויה מעצימה ומשנת חיים, אבל לא מתאימה לכל אחד וכמובן שזה גם תלוי אופי הילדים והגיל שבו היו כשיצאו לשליחות. אז לשאלתך ההסתגלות בחזור – כמו גם בהלוך אגב – לוקחת שנה לפחות ולכל מי ששוקל את העניין, שייקח את זה בחשבון.

5:00 לפנות בוקר, הערתי את השומר כדי שיצלם אותנו…רואים שאנחנו מתרגשים לחזור הביתה?

יש משהו מהיומיום שלך שלקחת איתך לרילוקיישן לעולם הלטיני? משהו שהתעקשת להשאיר איתך?

האמת היא שלא לקחתי איתי כלום, ודי הגעתי כמו ״מחברת חלקה לבנה״ ועם זרועות פתוחות ללמוד תרבות חדשה ולחוות כמה שיותר חוויות מעצימות חדשות ואת זה בהחלט עשיתי לבד וביחד כמשפחה.
עד היום אני משתדלת לשתות מאטה (תה מיוחד בכוס מיוחדת שמגיע בערכה מיוחדת) עם בעלי בסופי שבוע ובנסיעות מחוץ לעיר. זה מזכיר לנו את המרחקים הארוכים שגמענו בארגנטינה. אני זוכרת שבכל התנעה של רכב במסגרת ״יציאה מחוץ לעיר״ זה נע בין שעתיים (לעיר רוסריו הסמוכה) ועד 8 שעות (לעיר שבה מתגוררת המשפחה של בעלי). אין ספק ששתינו הרבה מאטה בכל הנסיעות האלה, ראינו הרבה פרות בדרך ושמענו נון סטופ את אותם השירים בספרדית ברדיו.

6 שעות הלוך ועוד 6 שעות חזור, רק בשביל לממש את זכותי הדמוקרטית

הקמת לאחרונה מיזם, cubimee, מה הביא אותך להקים כזה מיזם יוצא דופן?

כשחזרנו לארץ יצאתי לעצמאות בפעם הראשונה בחיי. בעברי הייתי פרילנסרית כמה שנים בטלוויזיה, אבל כמובן שאין לזה את אותו האפקט (צוחקת). עצמאות זה עצמאות בכל מובן וזה מפחיד, אבל גם מאלץ אותך להיות יצירתית, לחשוב מחוץ לקופסה, והכי אמיתי לנסות ולגרד את גבולות הגזרה של עצמך.
כשיוצאים לעצמאות מתחילים ללכת לאירועי נטוורקינג, ולהרים טלפון לכל מיני אנשים שלא שמעו עליך מעולם מתוך מטרה לבנות רשת קשרים אפקטיבית. כך היה כשחזרנו לארץ ובניתי את העסק הפרטי שלי (״באה בסטייל״ – סטוריטלינג לעסקים וליווי יזמיות בתחומי הלייף סטייל), וכך גם יצא לי לשוחח ולהכיר הרבה עצמאים ובאמת לחוות ממקור ראשון את מה שעד אז רק קראתי עליו בעיתון. כאשר חלפו החודשים וגיבשתי לעצמי את התמונה המלאה קמתי בוקר אחד והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, להקים מיזם הפועל למען ובשביל עסקים.
cubimee הוא למעשה מיזם אימפקט חברתי שבו חיברנו עסקים בעלי מקום לאירוח עם אנשים שמעבירים פעילויות תוכן מגוונות וללא עלות. זה רק השלב הראשון. בשלב השני של המיזם אנחנו מתכוונים לחבר בין אנשי תוכן שונים אבל מעולמות מקבילים (למשל: סטייליסטית ומעצבת אופנה, מנטור להעצמה עם פסיכולוגית וכיוצ״ב) על מנת לאפשר לאנשים המעבירים פעילויות תוכן לבנות ביותר קלות רשת קשרים אפקטיבית למינוף העסק שלהם.
אנחנו לא חיים באשליה שהמיזם שלנו יפתור את כלל הבעיות שעסקים בישראל (ואולי בעולם) מתמודדים איתם, אבל בהחלט נספק להם כלי נוסף להגדלת החשיפה למותג שלהם בפני קהלים אחרים שטרם נחשפו אליהם, וגם לשמש כפלטפורמה אלגנטית לקידום מכירות.

זה מה שראיתי בחלומי כשיצאתי לעצמאות. במציאות, זה בכלל לא נראה ככה!

מה הלאה?

אז כרגע באמת כל כולי מושקעת ב״תינוק״ הזה, ולשמחתי רוב הזמן אין יום שעובר בלי חוויות, בלי צמיחה אורגנית – של המיזם ושלי באופן אישי – ובלי היכרות עם אנשים מרתקים ועל כך אני מודה. גם על ההזדמנות שנפלה בחלקי לעמוד בראש המיזם הזה, וגם כי הזזתי את כל הפחדים שלי הצידה ויצאתי לדרך כנגד כל הגיון אפשרי (אני אימא לשתי בנות צעירות יחסית וכמובן לא טכנולוגית בעברי) אבל לדברים יש נטייה להסתדר איכשהוא ואנחנו מקווים להצליח ולהמשיך לצמוח ויראלית ובקצב יפה, גם כדי לעשות טוב לאחרים וגם כדי שנהיה אטרקטיביים מספיק בהמשך עבור משקיעים פוטנציאליים.

ועכשיו לשאלון מהיר:

1. מקום שאני חולמת לבקר בו: נו מה? ברור שביפן
2. מה מעיר אותי בבוקר: חדוות עשייה והשאלה – ״את מי אני אכיר היום?״
3. מה תמיד יעלה לי חיוך: המשפחה שלי
4. מה לא תתפסו אותי עושה/לובשת/נועלת/אוכלת: קופצת באנג׳י
5. חלום שלי שהגשמתי: הקמת משפחה לתפארת (חמסה חמסה) ומיזם משלי

וואו, נשארתי ללא נשימה מהמרץ של הבחורה הזו! והיה לי ממש ממש כיף לארח אותך ולהכיר אותך יותר לעומק, רחלי.

בהצלחה עם הבייבי החדש וניפגש בקרוב! (רחלי ואני מארגנות לכן הפתעה בקיץ..)

את רחלי אפשר למצוא באתר שלה, באה בסטייל , באינסטגרם ובדף הפייסבוק שלה.

ועד לפעם הבאה, נשיקות <3 עינת