הכר את סביבותיך

רובנו יוכלו ללכת באמצע הלילה לשירותים בלי להדליק את האור, חלקנו אפילו בלי לתקוע את האצבע הקטנה של הרגל בשולחן בדרך.
אם מתמזל מזלנו אנחנו יודעים מי הם השכנים שלנו ומתי כדאי לדפוק בדלת כדי לבקש סוכר (אני פעם ביקשתי נייר אלומיניום! או שביקשו ממני? לא זוכרת כבר..אבל הבנתם את הרעיון).
אפילו כלב שמסתובב ברחוב, נוכל לדעת אחרי זמן לא רב אם הוא בכלל שייך לשם או שכדאי להתקשר לעירייה (אל!! היא סתם הלכה להרחיב אופקים, באמת! אני לא מתכוונת לשלם 700 שקל כל פעם שהכהבלה מחליטה לצאת לטייל במחוזות חדשים!).

כשמגיעים לבית חדש, עיר חדשה, לוקח זמן עד שמרגישים שזה באמת בית. בעיקר בזכות ההיכרות שלנו עם אותו כלב שכונתי ואותו רהיט עקשן שתוקף לנו את הבהן הקטנה. על אחת כמה וכמה כשמגיעים לארץ חדשה. פה אין לנו את השכן שאולי מכיר את אחיך מהצבא, או את המוכרת בחנות שנראית כמו סבתא שלך, רוחמה, רק עם שיער סגול.
פה הם גם נראים ממש שונה. חשבנו השבת, בח"לי ואני, איך יכול להיות שרוב האנשים בגואטמלה הם מאותגרי גובה. אין לנו עדיין מסקנה חד משמעית, הלך המחשבה מושך לכיוון ההרים הגבוהים בגואטמלה והצורך לטפס. אולי זה קל יותר עם רגליים קצרות? בכל מקרה, תעיד אימי, ממש כיף לקנות פה מכנסיים, כי לא צריך לקצר אותם וזה מאוד חשוב לנשים כמוני. מרוכזות.

אז היום החלטתי לבנות מפה אישית של הבית שלנו. אני חושבת, הבנות עושות.
יעל הביאה צרור דפים וצבעי עיפרון, עמית הביאה עיתונים מספריים ודבק, יערה הביאה את עגלת הלגו שלה ופיזרה אותה על כל הרצפה סביב לשולחן. ואז גם נפלה עליה. ילדה של אמא 🙂
התחלנו במחקר. אילו בעלי חיים יש לנו בבית? אילו בעלי חיים אנחנו רואים מחוץ לבית? באיזה צורות נוף מוכרות ולא מוכרות נתקלנו עד כה מסביב לבית? איך נראה בעצם הבית? נעזרנו בזיכרון, בתמונות, במדריך ציפורים מקומיות שקנינו אתמול ובעיניים והתחלנו לעבוד.
יעל ציירה את Lago Amatitlan, אגם קטן ומקסים שנמצא בתחתית הגבעה שלנו במרחק חצי שעה נסיעה. הירידה אליו מזכירה לי את הירידות לחופי הים באיי יוון – פתלתלה, ארוכה ומנוקדת ברוכבי פרדות שיורדים/עולים בה מדי יום. או את הירידות לים המלח, רק הרבה יותר ירוק.
עמית ציירה את הר הגעש Pacaya, עליו טיפסנו לפני שבועיים. היא אפילו ציירה את הסוס האמיץ שלקח אותי ואת יערה חצי מהדרך למעלה..

לא, זה לא Pacaya. זה ההר הבא שנטפס עליו. Fuego. שזה אש בספרדית..מממ…

יערה אספה (פחח…אספה…אספתי..) את הלגו ולקחה אותו לפינת השולחן השניה לפזר אותו שמה.
ואז התקרבנו לסביבות הבית וציירנו את בעלי החיים. יעל לקחה על עצמה את בעלי החיים שיש לנו בבית. היא גזרה והדביקה מעיתונים צבעוניים כל כלב שהיא הצליחה למצוא, ארנבים וציפור שהיה אמור להיות דבש, הקנר.

גם זו תמונה של כלב אחר שהוא לא הכלבה שלנו.

עמית צילמה במדפסת (או הדפיסה בשפתן של הבנות) ממדריך הציפורים כמה ציפורים שנראו לנו הכי דומות לאלה שמסתובבות לנו בחצר, גזרה והדביקה על ציור של הצמחיה מחוץ לבית. לקח לנו חמש דקות לשכנע אותה שבאמת באמת אין לנו ברוש מחוץ לבית, לא משנה כמה קל לצייר אותו.

הנקר הזה חשב יום אחד שחלון הסלון שלנו הוא עץ ונתקע בו עד לאיבוד הכרה. מה שגרם לו להיתפס על ידי יעל ולהיכלא בכלוב לחמש דקות תמימות עד לסיום הצילומים. לא מצאנו אותו במדריך הציפורים אז אנחנו רק משערים שזה נקר…

יערה בינתיים עזבה את הלגו וביקשה להצטרף, עמדה על כסא וציירה בעפרונות צבעוניים על דף  לבן.
עכשיו הגיע תור הבית. פה אני קצת עזרתי, ציירתי את הבית מבחוץ ואת הבית בלי קירות בשביל הבפנים וכל אחת קיבלה דף. יעל צבעה בכתום את קירות הבית החיצוניים. היא יצאה ונכנסה מהבית 3 פעמים כדי לוודא את הגוון הכי מתאים ואיזה צבע יש לקיר שמתחת לחלון הבית. סתם לידיעה – השכונה שלנו בנויה מבתים הזהים זה לזה באופן מושלם. משמע – לבית הנשקף מחלון ביתנו יש אותו צבע קירות בדיוק כמו לזה שלנו, אבל..מי אני שאתווכח?

כאן רואים מבט על רחוב בשכונה שלנו. כפי ששמתם לב, הבתים זהים לחלוטין

עמית ציירה מדרגות, ואותה ואת אחותה עובדות במשרד (מה שאף פעם לא קורה בגלל הפאזל שמשתרע להם על כל השולחן), ופופים צבעוניים בסלון, וקיר סגול של החדר שלהן, וכתבה איפה נמצא כל חדר.

חיכיתי לרגע המתאים כדי לצרף את התמונה המפלילה של הפאזל זה לא קצת מוגזם לטעמכם?

יערה בינתיים פיזרה את כל העפרונות הצבעוניים על השולחן והרצפה, זרקה את הכוס שהחזיקה אותם ואכלה מכחול.

 או אז נפקעה הסבלנות לכולן (חוץ מלעמית שמחזיקה בשיא כל השיאים של סבלנות וקצב רגוע. לפעמים גם יותר מדי רגוע..), ויעל ניגשה לעבוד במחשב, אני ניגשתי לחמם ארוחת צהריים ויערה קישטה את הספה בכתמי שוקולד חדשים.

ומה אני עשיתי בינתיים? את זה!

רואים את קערת הפירות? אז זה זה..

את הבובה לא אני עשיתי היא שם כי הצבעים שלה מאוד התאימו

מה זה אתם שואלים? ובצדק…זה כיסוי לקערת הפירות שעומדת לי על השולחן.
פשוט נמאס לי מהזבובים…