22 דצמ נס חנוכה
אני מאמינה גדולה בנסים.
לדעתי, לקום בבוקר ולראות זריחה זה נס (בעיקר למי שמכיר את ההיסטוריה חובבת השינה שלי). לחבק את בנותיי בבוקר, כשהן עוד חמות ומסריחות משינה זה נס. לשבת עם בח"לי ולראות סרט יחד עד הסוף (מבלי שיירדם באמצע) זה בהחלט נס!
והתקופה הכי טובה לראות בה נסים זה חנוכה. חנוכה זה החג שלי.
הכל התחיל דווקא בבגרותי, כשהשתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד בגן ילדים בקיבוץ עין גדי. הגעתי ביום הראשון של חנוכה, והמשימה היתה להדליק נר ראשון בלי הגננת, אל מול כל ההורים. פעם ראשונה שלי מברכת לבד את ברכות הנר הראשון (3 ברכות!) וקצת נלחצתי. אבל – נס זה נס! בירכתי לבד ובהצלחה רבה, הסביבון הגדול ירד וחילק ממתקים לילדים והשמחה היתה גדולה. האור בעיניים והחוויה המשמחת לא עזבו אותי מאז.
ולכן הנס שקרה לנו אתמול לא הפתיע אותי לגמרי, אבל שימח אותי מאוד.
הכל התחיל בבוקר, כשהחלטנו לצאת לטייל, ליעד אינו ידוע. ארזנו פירות ומים, העמסנו את הכהבלה והציידת בארגז מאחורה, ויצאנו לדרך. הכיוון הכללי היה להתחיל בתחנת הטורבינות החדשה שמוקמת במדרונות לידנו. כבר שבועיים שאנו חוזים בכנפיים ענקיות ועמודים עצומים שמובלים באזור, ורצינו למצוא אותם. מקום כזה לא נמצא עדיין על המפות, ולכן ללכת לאיבוד נלקח בחשבון. הגענו לשדות אננס עצומים. שיחים קטנים וחדשים, שיחים גדולים עמוסי פירות. קוצים קוצים סביב בגוונים ירוקים וסגלגלים וצהובים. היום היה בהיר והאופק היה פרוש סביבנו בכחול ולבן. פתחנו חלונות ונהננו מהרוח הטרייה. השומר כיוון אותנו לסאן אנטוניו, שם מוצבות הטורבינות, והדרך לקחה אותנו מעלה, לכיוון הר הגעש פקאיה, שם נוצרים העננים. יעל ביקשה להגיע עד למעלה, לגעת בענן, ובאמת הרוח התקררה ככל שטיפסנו מעלה והעננים הצטברו קרוב קרוב. לתחנת הטורבינות לא יכולנו להיכנס, ולכן החלטנו להמשיך בדרכנו, למקום שבו הכלבות יוכלו להתרוצץ חופשי. לאגו אל פינו! lago el pino! מושלם. אגם קטן שנמצא לא רחוק מהכביש הראשי ולא רחוק מהבית שלנו ולכן מושלם לשעת בוקר זו. שום דבר לא הכין אותנו לתגלית הנוראה בכניסה לאגם. יעל, שהביטה אחורה לארגז, גילתה שחדווה, הציידת הזימבבואית, נעלמה.
דבר ראשון, שוק. איפה יכולה הכלבה להיות? גורה בת 3 חודשים בקושי, לבד על כביש ראשי, עמוס ברכבים של יום ראשון, רחוק מהבית. אני רק יכולה לדמיין מה עבר על המסכנה כשגילתה את עצמה מחוץ לאוטו. מתי היא נפלה בעצם? איך לא שמנו לב??
חזרנו מיד על עקבותינו, פותחים את העיניים ומתפללים חזק חזק לא לראות אותה מוטלת בצד הכביש, מנסים לא לדמיין את הגרוע ביותר (בעייתי מאוד, נוכח השורשים הפולניים שלי), משתדלים לא לדאוג מדי ולא לבכות (בחלוקה טבעית לספסל קדמי וספסל אחורי, בהתאמה). שואלים את עצמנו מתי בפעם האחרונה ראינו אותה באוטו. נזכרים שכשיצאנו מהכפר ההוא, מתחת להר הגעש, קבוצה של נשים התלהבה מהצ'וצ'ו על האוטו. חוזרים עד לכפר ההוא ומסתכלים בצדי הדרך, לתוך חצרות, אולי היא נאספה על ידי מישהו. מזל ששמנו לה חגורה הפעם! ככה יבינו שהיא שייכת למישהו ויתייחסו אליה בהתאם! הגענו לכפר ולא ראינו אותה. היא לא נמצאה בשום מקום. התחלנו לחזור חזרה לכיוון הביתה, הפעם נוסעים הרבה יותר לאט, עם חלונות פתוחים כדי לראות טוב יותר, הבכי קצת גבר בספסל האחורי והייאוש כמעט הגיע לספסל הקדמי. הכלבה לא נראית בשום מקום! ואז, רגע לפני הצומת האחרונה האיש בעל עיני הנץ ראה אותה! "הנה היא!" קרא, עצר בצד הדרך וסובב את האוטו על צירו. ובאמת, בחצר בית פשוט אשר על אם הדרך, שוכבת לה הציידת, והיא אומללה למראה. הניחו לידה קערה של מים וקשרו אותה שלא תברח. כשראו בני הבית שהסתובבנו בפתאומיות, הם הבינו שהגיעה המשפחה של הכלבה. בעל הבית מצא אותה מדדה על הכביש, ראה את החגורה שלה והביא אותה הביתה. הנשים קשרו אותה קרוב לכביש, כדי שהבעלים שלה יראו אותה במידה והם מחפשים אותה. הרגל שלה שבורה, התרסקה כשנפלה מהאוטו, הפה שלה נפצע קלות גם כן, אבל היא חיה! והיא נמצאה! והיא בסדר, וזה העיקר. נס חנוכה או לא?
ועכשיו , כדי להתעודד קצת, הנה כמה תמונות מהיצירות שלנו לחנוכה. בכל יום ילדה אחרת הנחתה את כל השאר (כולל אותי) ביצירה לכבוד חנוכה. הפעילויות התאימו לכל הבנות בבית, ברמה שונה של גימור וסבלנות, כמובן.
שמח פה בבית, ומלא אור!
לדעתי, לקום בבוקר ולראות זריחה זה נס (בעיקר למי שמכיר את ההיסטוריה חובבת השינה שלי). לחבק את בנותיי בבוקר, כשהן עוד חמות ומסריחות משינה זה נס. לשבת עם בח"לי ולראות סרט יחד עד הסוף (מבלי שיירדם באמצע) זה בהחלט נס!
והתקופה הכי טובה לראות בה נסים זה חנוכה. חנוכה זה החג שלי.
הכל התחיל דווקא בבגרותי, כשהשתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד בגן ילדים בקיבוץ עין גדי. הגעתי ביום הראשון של חנוכה, והמשימה היתה להדליק נר ראשון בלי הגננת, אל מול כל ההורים. פעם ראשונה שלי מברכת לבד את ברכות הנר הראשון (3 ברכות!) וקצת נלחצתי. אבל – נס זה נס! בירכתי לבד ובהצלחה רבה, הסביבון הגדול ירד וחילק ממתקים לילדים והשמחה היתה גדולה. האור בעיניים והחוויה המשמחת לא עזבו אותי מאז.
ולכן הנס שקרה לנו אתמול לא הפתיע אותי לגמרי, אבל שימח אותי מאוד.
הכל התחיל בבוקר, כשהחלטנו לצאת לטייל, ליעד אינו ידוע. ארזנו פירות ומים, העמסנו את הכהבלה והציידת בארגז מאחורה, ויצאנו לדרך. הכיוון הכללי היה להתחיל בתחנת הטורבינות החדשה שמוקמת במדרונות לידנו. כבר שבועיים שאנו חוזים בכנפיים ענקיות ועמודים עצומים שמובלים באזור, ורצינו למצוא אותם. מקום כזה לא נמצא עדיין על המפות, ולכן ללכת לאיבוד נלקח בחשבון. הגענו לשדות אננס עצומים. שיחים קטנים וחדשים, שיחים גדולים עמוסי פירות. קוצים קוצים סביב בגוונים ירוקים וסגלגלים וצהובים. היום היה בהיר והאופק היה פרוש סביבנו בכחול ולבן. פתחנו חלונות ונהננו מהרוח הטרייה. השומר כיוון אותנו לסאן אנטוניו, שם מוצבות הטורבינות, והדרך לקחה אותנו מעלה, לכיוון הר הגעש פקאיה, שם נוצרים העננים. יעל ביקשה להגיע עד למעלה, לגעת בענן, ובאמת הרוח התקררה ככל שטיפסנו מעלה והעננים הצטברו קרוב קרוב. לתחנת הטורבינות לא יכולנו להיכנס, ולכן החלטנו להמשיך בדרכנו, למקום שבו הכלבות יוכלו להתרוצץ חופשי. לאגו אל פינו! lago el pino! מושלם. אגם קטן שנמצא לא רחוק מהכביש הראשי ולא רחוק מהבית שלנו ולכן מושלם לשעת בוקר זו. שום דבר לא הכין אותנו לתגלית הנוראה בכניסה לאגם. יעל, שהביטה אחורה לארגז, גילתה שחדווה, הציידת הזימבבואית, נעלמה.
דבר ראשון, שוק. איפה יכולה הכלבה להיות? גורה בת 3 חודשים בקושי, לבד על כביש ראשי, עמוס ברכבים של יום ראשון, רחוק מהבית. אני רק יכולה לדמיין מה עבר על המסכנה כשגילתה את עצמה מחוץ לאוטו. מתי היא נפלה בעצם? איך לא שמנו לב??
חזרנו מיד על עקבותינו, פותחים את העיניים ומתפללים חזק חזק לא לראות אותה מוטלת בצד הכביש, מנסים לא לדמיין את הגרוע ביותר (בעייתי מאוד, נוכח השורשים הפולניים שלי), משתדלים לא לדאוג מדי ולא לבכות (בחלוקה טבעית לספסל קדמי וספסל אחורי, בהתאמה). שואלים את עצמנו מתי בפעם האחרונה ראינו אותה באוטו. נזכרים שכשיצאנו מהכפר ההוא, מתחת להר הגעש, קבוצה של נשים התלהבה מהצ'וצ'ו על האוטו. חוזרים עד לכפר ההוא ומסתכלים בצדי הדרך, לתוך חצרות, אולי היא נאספה על ידי מישהו. מזל ששמנו לה חגורה הפעם! ככה יבינו שהיא שייכת למישהו ויתייחסו אליה בהתאם! הגענו לכפר ולא ראינו אותה. היא לא נמצאה בשום מקום. התחלנו לחזור חזרה לכיוון הביתה, הפעם נוסעים הרבה יותר לאט, עם חלונות פתוחים כדי לראות טוב יותר, הבכי קצת גבר בספסל האחורי והייאוש כמעט הגיע לספסל הקדמי. הכלבה לא נראית בשום מקום! ואז, רגע לפני הצומת האחרונה האיש בעל עיני הנץ ראה אותה! "הנה היא!" קרא, עצר בצד הדרך וסובב את האוטו על צירו. ובאמת, בחצר בית פשוט אשר על אם הדרך, שוכבת לה הציידת, והיא אומללה למראה. הניחו לידה קערה של מים וקשרו אותה שלא תברח. כשראו בני הבית שהסתובבנו בפתאומיות, הם הבינו שהגיעה המשפחה של הכלבה. בעל הבית מצא אותה מדדה על הכביש, ראה את החגורה שלה והביא אותה הביתה. הנשים קשרו אותה קרוב לכביש, כדי שהבעלים שלה יראו אותה במידה והם מחפשים אותה. הרגל שלה שבורה, התרסקה כשנפלה מהאוטו, הפה שלה נפצע קלות גם כן, אבל היא חיה! והיא נמצאה! והיא בסדר, וזה העיקר. נס חנוכה או לא?
ועכשיו , כדי להתעודד קצת, הנה כמה תמונות מהיצירות שלנו לחנוכה. בכל יום ילדה אחרת הנחתה את כל השאר (כולל אותי) ביצירה לכבוד חנוכה. הפעילויות התאימו לכל הבנות בבית, ברמה שונה של גימור וסבלנות, כמובן.
שמח פה בבית, ומלא אור!
 |
| גם גרביים לחג המולד הן הכינו, כדי להתמלא בממתקים על העץ של ורה ואסף |
 |
| המנחה: יעל. צובעות בצבעי פרמננט על שקפים |
 |
| והנה השקפים על החלונות |
 |
| המנחה: עמית הכנת כתרי נרות (בתמונה – הדוגמן) |
 |
| הבנות והנרות. וטיגר. |
 |
| המנחה: אמא ציור עם שעוות נרות |
 |
| והתוצאה המלבבת תלויה על החלון ומחזירה נצנוצי אור צבעוניים הביתה. |
בברכת חג שמח ומלא נסים! <3 עינת
ומשהו אחרון: למי ששואל את עצמו, חדווה נכון לשעות כתיבת רשומה זו, עדיין אצל הוטרינר, מחכה לניתוח.
 |
| תמונה מתחילת השבוע, במשחק שמח עם הכהבלה. |
No Comments