נפלאות האקדמיה

כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו – האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת.
אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק.
אולי זה היה המקצוע שבחרתי ללמוד (בלשנות, עם כל כמה שזה מעניין, חייבה אותי לשקוד על תפקידו של המושא העקיף והתפקיד של המפיק בה' הידיעה. בחרתי לא לשקוד), אולי זה היה התזמון שלא היה מתאים. בכל מקרה, למרות הפצרותיו של סבא נתן, שדגל בכוחה של ההשכלה, לא סיימתי את לימודיי. התחתנתי, ילדתי 3 פעמים, בניתי בית ועברתי ממנו פעם אחת, שנייה, שלישית. והופ! הנה עברו להן 15 שנה מאז הרגע ההוא שנרשמתי לאוניברסיטה והפספוס כבר נשכח ממני לגמרי. 
אבל הרצון ללמוד לא נעלם, אלא רק חיכה לו להתגבש למוטיבציה. והנה היא הגיעה, המוטיבציה. היא הגיעה מתוך צורך עמוק למימוש וללמידה. מתוך החשש לעמוד במקום. מתוך דגדוג בקצות האצבעות. אז שיחררתי את הילדות לקייטנה (זוכרים את זה?) והלכתי לי לחפש לי אוניברסיטה, ואני שמחה לבשר לכם שמצאתי! אוניברסיטת פרנסיסקו מרוקין בגואטמלה. באותו היום שמצאתי, ניגשתי למחלקה המתאימה וביררתי מה עליי לעשות כדי להתקבל ללימודי תעודה (מסתבר שתעודת סיום לימודים, שאין לי, כי כבר עברו 20 שנה, מכתב שמספר להם למה אני רוצה ללמוד אצלם במחלקה וכסף). חזרתי הביתה מרוממת נפש. כתבתי מכתב (בספרדית!) מלא התלהבות ותחינה, והתקבלתי ללימודי עיצוב תעשייתי באחת האוניברסיטאות היפות בעולם. לא צוחקת, תראו!

המדשאה ממול הקמפוס. בצד השני של הכביש זורם לו נחל

חצר פנימית בתוך הקמפוס

אני חושב, משמע אני קיים. או משמע אני UFM, שזה קיצור לשם האוניברסיטה

אני לומדת 4 ימים בשבוע, שעתיים כל פעם, עם מרצים שקטנים ממני בחצי, ונהנית מכל רגע. בשיעור אחד אני בונה מכונות מגניבות (יכולים לראות בעמוד הפייסבוק שלי) ובשני אני לומדת על אמנות. אז כן, אני עדיין צריכה להגיש עבודות, אבל אולי הפעם אני מוכנה יותר.

צאו ללמוד! זה ירחיב לכם את הדעת. נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון, השבוע קיבלתי לידיי בננות קצת משוגעות. דבוקות זו לזו כמקשה אחת ובעלות קליפה קשה.
אספר לכם איך היה כשיתבשלו עוד קצת. מחר.