נרות של חנוכה

19 נוב נרות של חנוכה

לא ייאמן ששוב הגיע חנוכה! אתם זוכרים כמה אני אוהבת את החג הזה, נכון?

אני אוהבת לקשט את החלונות בקולאז'ים צבעוניים, אני אוהבת להדליק נרות ולהכין סופגניות ואני מנצלת את העובדה שאני גרה במדינה נוצרייה וממלאת את הבית בנורות צבעוניות. ***רשומה זו כבר פורסמה בשנה שעברה, עודכנה ולכן מפורסמת שוב***
לפני כמה שנים הכנו בבית וגם כתבתי הדרכה ליצירת נרות צבעוניים וריחניים בצנצנות זכוכית שלא בא לנו לזרוק. כל הנרות כבר בערו אצלנו בבית, ומילאו את הבית בריחות של בית. או של חנות לנרות, תלוי איך מסתכלים על זה.
ולכן כשבח"לי הציע שהשנה, במקום לקנות נרות לחנוכיות, אולי נכין לבד בבית, לא התפלצתי על המקום אלא חשבתי על זה ברצינות.

לא מתפלצת בקלות

ברצינות

"בנות!" קראתי להן בשבת בערב. "מחר אני מעירה אתכן מוקדם, אנחנו נוסעות לאנטיגואה!" התלהבתי. ונשארתי עם ההתלהבות לבד, כי הבנות לא הראו התלהבות. בלשון המעטה. "אבל, אמא!!!! מחר יום שבת!! אפשר לישון עד מאוחר!!!" (אתם מוזמנים להוסיף עוד כמה סימני קריאה כאוות נפשכם וכמידת היכרותכם עם ילדות מתבגרות). לזה עניתי ב-פחחחחח, כי לישון עד מאוחר זה התחביב האהוב על הבנות שלי, והחינוך הביתי לרוב מאפשר להן להתחיל את הבוקר גם ב9, כך שלישון עד מאוחר זה די עניין יומיומי אצלנו…
ועדיין, למרות המחאות, יצאנו למחרת בבוקר לחפש את חנות הנרות שהעליתי בחכתי אחרי שיטוטים מרובים (של 20 דקות שלמות) ברחבי האינטרנט. תבקשו ממני לחפש עכשיו את המקום – אני לא אצליח. המקום שמצאנו חבוי עד כדי כך, שכדי למצוא אותו פיזית, הסתובבנו ברחוב וחיפשנו נר גדול תלוי מלמעלה.

רואים שם נר מצד שמאל? גם אני לא.

אנטיגואה

הגענו לחנות משפחתית קטנה, מלאה בנרות תלויים באוויר בגודל אימתני וסלים מלאים בברווזוני שעווה. זאטוטה מיד התישבה על הרצפה והתחילה לשחק בברווזונים, והגדולות קלטו בחושים החדים שלהן נביחות כלב ויצאו בדרישה לראות את הכלב. אף אחת מהן לא שמה קצוץ על הנרות שמסביב. חוץ ממני. אני פצחתי בסדרת שאלות לגבי חומרים ותהליך ולמידה. לכל אלה קיבלתי תשובה שלילית. מסתבר, שה"מפעל" משמר סוד משפחתי כבר למעלה מ100 שנה, ואף אחד מלבד הדורות הבאים לא ידע לעולם את סוד הכנת הנרות. אבל, למה ציפיתי בעצם? גם מיקום החנות הוא סוד כמוס.
מה שכן, הבעלים מאוד התלהבה מסיפור החנוכה היהודי שלנו, וביקשה שנכתוב לה ברכה בעברית בספר המבקרים שלה, ושאלה אם אפשר חיבוק ואפילו הזילה דמעה מהתרגשות שהעם הנבחר מבקר בחנותה ומברך אותה (זה שהצלחנו למצוא את החנות כבר מראה כמה אנחנו נבחרים). בתמורה, קנינו 2 נרות עבים מחומר גלם משובח ויצאנו מהחנות נרגשים.

כאילו, אני יצאתי נרגשת. הבנות בעיקר יצאו חסרות סבלנות ושאלו אם אפשר כבר לחזור הביתה כי אנטיגואה משעממת והן כבר היו פה מלא פעמים והן מכירות אותה בעל פה.
אז חזרנו הביתה, והתחלנו לעבוד.

השלל – זוג נרות אימתניים וסליל כותנה אחד

הכנת נרות חנוכה

השלב הראשון – לחתוך את הנר כדי להמיס אותו בכלים נפרדים ולצבוע כל אחד מהם בנפרד. צבעי שעווה עובדים הכי טוב עם צביעת שעווה (כי כאילו, דא!). אחרי שגירדתי בקושי רב חצי נר, גיליתי שיותר קל יהיה לי להמיס אותו בשלמותו ולשפוך לכלים את הכמות הנדרשת. את הכלים שמתי במחבת חשמלית מלאה במים, כדי שיישארו בטמפרטורה קבועה ושהשעווה לא תישרף.

15 דקות לקח לי לחצוב את המעט הזה מהנר. אבל בזבזתי קצת זמן בלחפש את זווית הצילום המושלמת, אז אולי גם קצת בגלל זה.

הכלים בתוך המים

כוסות נחושת מצטלמים נורא יפה, אבל לא מתנקים טוב, אז אני ממליצה כוסות זכוכית

אחרי שהשעווה הומסה כליל, הגיע הזמן לקפל חוטי כותנה ולחתוך אותם לאורך הרצוי. חוט כפול ייתן לנו בערה טובה וממושכת יותר. הכנתי נייר אפיה על משטח העבודה והתחלתי לטבול. החוטים עברו כמה טבילות כדי ליצור עובי רצוי של נר, כשבין כל שכבה המתנתי מעט בכדי שהשעווה תתקרר קצת.

וכך, לאט לאט (לאט), החלו הנרות להתהוות ולהתעבות. הבנות צצו במטבח, כל אחת בתורה, לטבילה קצרה בשעווה (של נרות, לא של בנות!). כל אחת טבלה בערך 3 פעמים.
אחרי שעתיים וחצי בערך (אבל מי סופר), 50 נרות היו שמחים ומוכנים לבעור להם בחנוכיות שלנו.

ערמה של נרות

"וואו, אמא!" נכנסה עמית למטבח וראתה את התוצאה. "זה ממש קל להכין נרות! תראי כמה עשית בכלום זמן!".

אני, בתמורה, ביקשתי ממנה להכין לי קפה כי כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים…

חנוכיה לכל ילדה, והבית מואר