שלום כתה א'

כבר כמעט חודשיים שאני מגיעה לשיעורי הזומבה בג'ים שלנו, פעמיים בשבוע. אני פוגשת שם את אותן הנשים, מברכת אותן בבוקר טוב, אפילו מחליפה צ'וקלה עם מי שעומדת לידי (chocala – כיף) כששיר מסוים עושה לכולנו טוב על הלב וזכרנו את כל הצעדים.

אבל בהפוגות שבין השירים, כשקבוצות קבוצות חוברות להן יחדיו ומשוחחות שיחות חולין, או מתלוצצות על ענייני דיומא, אני עומדת מהצד.

זה לא שאני ביישנית במיוחד, או שאני לא דוברת את השפה. זה שאני ביישנית במעט ואני לא שוחה בשפה. אני לא מבינה את כל הבדיחות שמתרוצצות סביבי, ונראה כאילו השיחות שאני כן משתתפת בהן סובבות סביב ישראל והעברית וזה שיש לי 3 בנות מקסימות ושהן נולדו בישראל ושהן דוברות עברית.

ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל רבאק! 3 שנים אני כאן, לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

לפני כחודש אחת מהאמהות בקבוצת הקראטה של יעל ביקשה שאכין לה תיק, היא רוצה לתת במתנה למישהי מגרמניה. ישבתי והכנתי מלאן'תלפים תיקים, בגדלים שונים, בשילוב עם בדים מקומיים. הראיתי לה אותם, היא צילמה את חלקם בכדי להתייעץ עם הבת שלה, ואמרה שתגיד לי איזה היא רוצה. זה היה לפני חודש, מאז היא לא פנתה אליי שוב לגבי התיקים. אמרה לי מישהי מקומית, שלגואטמלים קשה להגיד לא תודה, והם יכולים להשאיר אותך תלוי בין שמיים לארץ עד קץ כלות.

ואני יודעת שזה רק עניין של תרבות, אבל רבאק!! 3 שנים אני כאן. לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

מחר אנחנו טסים לביקור בישראל. המזוודות כבר ארוזות, הילדות כבר מוכנות, את הכלבה אוספים היום, העוזרת מודעת ללו"ז ולתפקידה בכח, המדריכים של הבנות יודעים שהבנות לא יגיעו באוגוסט לשיעורי הקראטה והבלט, המורות לספרדית ולמתמטיקה כבר נתנו שיעורים לחופשה, מתנות כבר נאספו והמקרר כבר כמעט והתרוקן, החברים והמשפחה בארץ יודעים מתי ואיפה נפגשים, וציפיות תואמו.

3 שנים שאני כאן, אני שוחה בחומר.

שוחים בחומר

נשיקות <3, עינת

ועוד משהו אחרון: אני יודעת שלא ביקרתי הרבה זמן בבלוג שלי. ממש התגעגעתי.