שנתיים בעיר זרה

לכבוד חג העפיפונים שחל כל שנה בראשון לנובמבר. אמנם לא נשבה רוח, אבל ניסינו

טיילנו בה לא מעט, יחד עם משפחתו של בח"לי (התוכנית להגשמת חלומות), יחד עם משפחתי שלי (והפעם, מזווית קצת שונה), יחד עם חברים אהובים שבאו לבקר (לטיול יצאנו) וגם קצת לבד (בלוג תיירותי לעילא, יום ראשון של נחמה, יומולדת לאבא גיבור ועוד). 

יש מליון תמונות, אבל זו הכי מגניבה כי מתחת לכובע של עמית יש שיער בתספורת נפוחה, כיאה למסורת הגואטמלית הגנדרנית

חגגנו את החגים המקומיים ואת החגים שלנו (חג בלבן, חנוכה, יום העצמאות, פורים).

הספקתי בשנתיים האלה להיות בכל השווקים הנחשקים – בצ'יצ'יקסטננגו, בסאן חואן סקאטפקז, באטיטלן, וכמובן שבגואטמלה סיטי ובאנטיגואה (יותר מפעם אחת), ויותר חשוב מזה –  מצאתי את המקום הכי טוב לקנות בו בדים, לקנות חוטים, חומרי יצירה (כי גם קניות זה קולטורה). יש לי את הסופר המועדף עליי, וחנות הבגדים המועדפת על בנותיי, אנחנו יודעים לאן ללכת אם נשרפה נורה או אם נגמר החלב. היום, כבר שנה עם אוטו, אני יודעת איך לתקן פנצ'ר, איך להימנע מפנצ'ר (אין סיכוי..), איך להשתמש בווייז כדי להגיע ממקום למקום ומתי לא להקשיב לווייז ולנסוע בדרכים חלופיות.

פירות, הכי כדאי לקנות ברחוב. חתוכים. בשקית.

אחרי שנתיים פה, הספקנו למצוא לנו חוג תפירה וליצור מ-ל-א דברים – במסרגה, במכונת תפירה, בציור, בהדבקה. כתבנו הדרכות (למשל כאן) וצילמנו סרטונים (כבר נרשמתם לערוץ שלנו? אפשר כאן). למדתי לתפור בגדים, התמקצעתי בסריגה במסרגה אחת, למדנו קצת מקרמה, עבדנו קצת בבצק סוכר וצבענו כלי חרס.

בשנתיים כבר הספקנו לזכות בגביעים, ולהשתתף במופעים, ולהחליף חגורות ולצבור חברים וליזום עסקים ולארח מסיבת פיג'מות ולהתארח במסיבת פיג'מות ואפילו לטוס לחופשה בחו"ל (נו..קנקון זה גם סוג של חו"ל).

ובלי משים גם ביקרנו בתערוכות

 גואטמלה. המקום בו נוצרים העננים.