מה בין יהודים לישראלים? אוכל כמובן!

הנה משהו שלא הכרתי בו קודם. אני חיה עכשיו ב"תפוצות". ולכן אני נפגשת עם פעילויות של ארגונים שונים ומשונים שמיועדים ל'יהודי התפוצות'. שזו אני.

אז אם נתעלם רגע מתחושת הגלותיות הזו, שקיימת רק עבור 'יהודי התפוצות', ולא עבור אף מהגר ממדינות אחרות, הפעילות ביום ראשון היתה ממש מקסימה.
הילדות התבקשו ליצור שלט מעץ של קק"ל, לפי מיטב הבנתן וחוש היצירה שלהן. אני התבקשתי לא להתערב, מה שהיה, כמובן, בלתי אפשרי.

אז קודם פתחתי את האינטרנט על האתר של קק"ל, וקראנו יחד וענינו על שאלות כלליות כדי להכיר את הקרן הקיימת לישראל קצת יותר טוב וגם כתבנו במחברת. איזו אמא קרציה.
ואז תיכננו את הצבעים, ואת הרעיון הכללי, וערכנו קניות (הכרחי), ופרסנו ניילון על השולחן ויצאנו לרסס והדבקנו וצבענו ונמרח לנו אז הדבקנו וגזרנו והתפרק לנו אז הדבקנו שוב ועטפנו ונסענו ופתחנו והתפרק לנו והדבקנו והצגנו לראווה (אנחת רווחה כללית נשמעת בקהל).

רוצים לראות? ברור!! כי גם אם תגידו לא, אין לכם ברירה ממש, אני רוצה להראות! 

אלו השלטים, אחרי שריססנו עליהם את צבעי קק"ל

העבודה של עמית

העבודה של יעל

בתחרות עמית זכתה בקבוצת הגיל שלה במקום השני, ויעל לא זכתה בכלל. היא התבאסה קלות, בעיקר כי מי שזכה עשה עבודה בינונית לעומת העבודה שלה, שהיתה לא יפה כלל וכלל. ואנחנו הרי הכי אובייקטיבים שיש.

באירוע באו לבקר אותנו עוד יצורים נפלאים חוץ מנציגי קק"ל. היה כיף!

בכל מקרה, בעוד אנו יושבות באירוע, שותות קפה טוב (לשם שינוי) ושייק קיווי, מקפצות במתקנים המתנפחים ומקשקשות בעברית, שואלת עדי מהשגרירות ככה על הדרך – "תגידו, מישהי רוצה להצטלם ביום רביעי לטלוויזיה ולהראות איך עושים חומוס?"
אז ברור שהתנדבתי. 
מאוחר יותר התברר גם שצריך להכין פלאפל.
אני אף פעם לא הכנתי פלאפל. לפחות לא פלאפל שלא מגיע משקית.

אז מה עושה יצירתית אחראית? ניגשת מיד לעבודה ומתחילה לקרוא מתכונים, לטחון מרכיבים, לטגן כדורים ולבדוק טעמים.
ובדרך לברך את בח"לי שרכש לי מטחנת בשר חדשה, כי בלעדיה הפלאפל לא היה קיים (סתם, חיפשתי הזדמנות להשוויץ במטחנה החדשה שלי).

העיסה הראשונה נראתה ככה:

יאמי!

בשטח הזה, של קריאת מתכונים וטעימתם – נחלתי הצלחה כוללת. לא חוכמה במיוחד, אני טובה בלטעום.
הטיגון הראשון נראה ככה:

אתם לא טועים, זה אכן נראה בדיוק כמו העיסה שלמעלה!

כל הכדורים התפרקו לי.
לבנות לא היה אכפת, הן מילאו קערות ועירבבו טחינה ונהנו מאוד מעיסת השמן שבצלחת, אבל אני האמנתי שזה לא זה.
בכל זאת – המטבח הישראלי נמצא אצלי על הכתפיים! ואי אפשר לעשות פדיחות בשידור טלוויזיוני.
אז עשיתי מה שכל יצירתית אחראית עושה – והתקשרתי לליאת.
היא שאלה אותי אם חיממתי את השמן כהוגן ואם נתתי לעיסה לנוח לפני הטיגון במקרר. נו, ברור שלא! למי יש סבלנות??
אז שמתי את העיסה במקרר וחזרתי אליה אחרי שעה (כמעט).
ואז טיגנתי את זה:

תראו! פלאפל!

ואכן, יצאו כדורים למופת, אבל דחוסים במעט ולא עשויים היטב בפנים.
שוב פניתי לליאת, והיא שלחה אותי לחפש כפית מתוחכמת להכנת עוגיות, מה שלא מצאתי, אז במקום זה קניתי כפות מדידה מתכתיות וניגשתי לעבודה שוב, על הבוקר (כי הייתי צריכה לישון על זה), עם עיסה חדשה וכפית חדשה ושמן נקי (כי חשוב שמן נקי, כל הפלאפליות הטובות מתהדרות בשמן נקי).
ואז טיגנתי שוב, והכנתי טחינה, וחומוס, וסלט ירקות ותראו! פלאפל!

אנחת רווחה נשמעת בקהל, שוב.

הצילומים קורים מיד עוד רגע, הבנות מקולחות ונקיות ומוכנות ומזומנות עם כל אוצר המילים הרלוונטי (כי הן אלה שידריכו, מה חשבתם שהתנדבתי אני להסביר? פפחחחח!), והפלאפל לדוגמא טעים מאוד.
היידה, הפועל!

עדכונים בהמשך, תקבלו מהסוכנת שלי <3 עינת.

ועוד משהו אחרון: לא שכחתי שפסח אוטוטו. הדחקתי.