Author: אמא יוצרת

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו. הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה. טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה. אולי רק בלב. טוב, רק אני. אבל 4 שנים. וואו! ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת. תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר. וגם כאן. וכאן.).

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנות גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן. אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה. בישרתי לו את הבשורה המרה. הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנות ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.

כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת. אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק. אולי זה היה המקצוע שבחרתי ללמוד (בלשנות, עם כל כמה שזה מעניין, חייבה אותי לשקוד על תפקידו של המושא העקיף והתפקיד של המפיק בה' הידיעה. בחרתי לא לשקוד), אולי זה היה התזמון שלא היה מתאים. בכל מקרה, למרות הפצרותיו של סבא נתן, שדגל בכוחה של ההשכלה, לא סיימתי את לימודיי. התחתנתי, ילדתי 3 פעמים, בניתי בית ועברתי ממנו פעם אחת, שנייה, שלישית. והופ! הנה עברו להן 15 שנה מאז הרגע ההוא שנרשמתי לאוניברסיטה והפספוס כבר נשכח ממני לגמרי.  אבל הרצון ללמוד לא נעלם, אלא רק חיכה לו להתגבש למוטיבציה. והנה היא הגיעה, המוטיבציה. היא הגיעה מתוך צורך עמוק למימוש וללמידה. מתוך החשש לעמוד במקום. מתוך דגדוג בקצות האצבעות. אז שיחררתי את הילדות לקייטנה (זוכרים את זה?) והלכתי לי לחפש לי אוניברסיטה, ואני שמחה לבשר לכם שמצאתי! אוניברסיטת פרנסיסקו מרוקין בגואטמלה. באותו היום שמצאתי, ניגשתי למחלקה המתאימה וביררתי מה עליי לעשות כדי להתקבל ללימודי תעודה (מסתבר שתעודת סיום לימודים, שאין לי, כי כבר עברו 20 שנה, מכתב שמספר להם למה אני רוצה ללמוד אצלם במחלקה וכסף). חזרתי הביתה מרוממת נפש. כתבתי מכתב (בספרדית!) מלא התלהבות ותחינה, והתקבלתי ללימודי עיצוב תעשייתי באחת האוניברסיטאות היפות בעולם. לא צוחקת, תראו!
 
המדשאה ממול הקמפוס. בצד השני של הכביש זורם לו נחל
 
חצר פנימית בתוך הקמפוס
 
אני חושב, משמע אני קיים. או משמע אני UFM, שזה קיצור לשם האוניברסיטה
אני לומדת 4 ימים בשבוע, שעתיים כל פעם, עם מרצים שקטנים ממני בחצי, ונהנית מכל רגע. בשיעור אחד אני בונה מכונות מגניבות (יכולים לראות בעמוד הפייסבוק שלי) ובשני אני לומדת על אמנות. אז כן, אני עדיין צריכה להגיש עבודות, אבל אולי הפעם אני מוכנה יותר. צאו ללמוד! זה ירחיב לכם את הדעת. נשיקות <3 עינת ועוד משהו אחרון, השבוע קיבלתי לידיי בננות קצת משוגעות. דבוקות זו לזו כמקשה אחת ובעלות קליפה קשה. אספר לכם איך היה כשיתבשלו עוד קצת. מחר.  
 

ביום שבת לפני האחרון חזרנו הביתה לבית בלי כהבלה.חלקכם אולי זוכרים שכתבתי עליה בעבר. מי שקרא זוכר שהכהבלה האהובה שלנו (כלבה+אהבלה=כהבלה) נמצאת איתנו באש ובמים כבר 5 שנים.בזמן שחיות אחרות לא שרדו את החיים התזזיתיים איתנו, היא תמיד היתה ברקע (ולפעמים גם עזרה לחיות האחרות...

אמא, אני רעבה!
 
זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).
 
ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...
  בשבוע שעבר חזרנו הביתה ושאלתי את העדר מה הן רוצות לאכול. מק'דונלדס! צעקה הזאטוטה. אין מצב, עניתי, כבר אכלתן מקדונלד'ס השבוע (כי צריך איזון בחיים ואי אפשר רק לאכול בריא כל הזמן). אז סלצ'יצ'ה! (שזה נקניקיה בספרדית, ונשמע הרבה יותר טוב ככה), צעקה הזאטוטה. סבבה, מי עוד רוצה סלצ'יצ'ה? דממה נשמעה בספסלי המכונית, מלבד מלמולי ההסכמה שהגיעו רק מהזאטוטה. אז מה אתן רוצות לאכול? שאלתי את המתבגרות שלי. סלט! ענתה האמצעית, שכנראה נמאס לה קצת מריבוי הפחמימות שמלעיטים עליה בקייטנת בישול והבכורה מיד הסכימה. אבל אני רוצה סלצ'יצ'ה! זעקה הזאטוטה. אז אכין לך אחת, עניתי לה. לא, ארבע! היא דרשה. מה פתאום? את לא תאכלי 4, אני אכין לך שלוש. אבל אני רוצה שמונה! היא זעקה. אז לא אכין לך בכלל, הקשיתי עליה. והוספתי שיעור - את מעדיפה כלום או שלוש?  כלום! היא קראה אליי מהמושב האחורי בלי להתבלבל. רגע, עצרה אותה הבכורה, כלום זה אפס. את רוצה אפס? אה....היא התחרטה, אז אני רוצה שלוש. החיים במשא ומתן. וכך, הגעתי הביתה, הכנתי סלט וביצה ואבוקדו ושלוש נקניקיות. וככה נראתה הצלחת של הזאטוטה אחרי ארוחת הערב.
למי שלא מבין מה הוא רואה - יש כאן ביצה וטונה ואבוקדו וסלט, וסלצ'יצ'ה. אחת. שום דבר לא נאכל. הילדה הרעבה שלי שבעה אחרי ביס אחד מכל דבר.
פעם אחרונה שאני נכנעת ללחצים חברתיים...
 
********
ולעניין אחר שהבטחתי לכם מהפעם הקודמת, הפדיחות הקולינריות בבית משפחת כהן, והפעם - ציפוי סוכר צבעוני.
לפני שבועיים בערך החלטתי להכין עם הבנות עוגיות סוכר בציפוי צבעוני. המטרה (מלבד אפיית העוגיות) היתה להשתמש בחותכני האותיות בעברית שקניתי לפני 4 שנים ולא היו בשימוש מאז. אז זאטוטה ואני הפשלנו שרוולים וערבבנו חומרים והכנו עוגיות (שהיו לא משהו, דרך אגב, אז אם בא לכם להכין גם - תמצאו מתכון שאתם אוהבים ותשתפו אותי, כי אני מחפשת להחליף) וחתכנו ואפינו איזה 8 מגשים של עוגיות ברוטציה, וקיררנו והכנו ציפוי סוכרי לפי המתכון בספר "עוגות ועוגיות" של פיונה פאצ'ט, מהוצאת דני ספרים.
המתכון הולך בערך ככה: כוס ורבע אבקת סוכר (אנחנו הוספנו עוד כף, לפי הצורך), כף וחצי מים פושרים וצבעי מאכל.
את אבקת הסוכר מסננים לתוך קערה, ומערבבים יחד עם המים הפושרים עד שמתקבל קרם חלק. פה הוספנו עוד קצת אבקת סוכר כי הקרם שלנו היה מימי מדי. ברגע הזה חילקנו את הקרם לשקיות ניילון והוספנו בכל שקית טיפה אחת של צבעי מאכל, סגרנו את השקית ועירבבנו היטב.
ואז זה קרה.
יעל עירבבה כל כך טוב את השקית עם קרם הסוכר האדום, שהשקית התפוצצה והמטבח זעק "רצח!!!!!"
דם!!!!!!!
רצח!!!!
הבגדים שלנו, השיער של עמית, הארונות, המקרר, השיש, הכל! התמלא בסימנים מחשידים, רק שהפעם האשמה לא היתה עליי. או שכן, אם מחשיבים גנטיקה. יש לציין שהצבעים האחרים לא התנהגו באותה הצורה, ועד עכשיו לא החלטנו אם הפיאסקו קרה בגלל שזה צבע אדום ומרפי יודע לשחק אותה, או שזה יד המקרה (או יד היעל) שגרמה לשקית להתפוצץ לכל עבר. את שאר העוגיות קישטנו בלי בעיה, וחיכינו שיתקרר ויתייבש לפני שהכנסנו לקופסת העוגיות. מאז כבר הספקתי להחביא את העוגיות הלא טעימות בעליל האלו מאחורי ערימה של שוקולד לינדט משובח, אבל הזאטוטה עוד מוצאת אותן לפעמים, ונהנית עד מאוד.  
מקשטות עוגיות
מקשטות את הכיור
 
 
אז מה אתם עושים בחופש הזה? יש רעיונות לפעילויות עם הילדים שלא כוללות צוות משטרה ואיסוף ראיות? אנא, שתפו אותי! נשיקות <3 עינת

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה. למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל...