בדרכים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים. מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך).

בגואטמלה מאוד מעריכים את המשפחה. מדי יום ראשון יוצאים בני הבית ועושים משהו יחד - יוצאים לרכב יחד באופניים, לרוץ באיזה סמי-מרתון, הולכים לכנסיה או מטיילים. לפעמים הם נשארים בבית, יושבים בחצר שלהם, מתחת לעץ, שמים מוסיקה ומבלים יחד. נחמד לראות אבות משחקים כדורגל עם הבנים שלהם, או פורשים מגלשת מים בחנייה ומשפריצים על הילדים.
גם אנחנו משתדלים לעשות משהו יחד בימי ראשון - שבוע שעבר טיפסנו על הר הגעש פקאיה, והשבוע גם רצינו לצאת ולטייל.

הבוקר התחיל רגיל - אני גילגלתי את עצמי מהמיטה בבוקר בשקט בשקט כדי לא להעיר את העוללה שישנה לצידי. כן, כן..אני יודעת שילדה בת שנתיים וחצי 'צריכה' לישון במיטה משלה, אבל כשבאמצע הלילה היא גונחצת (הטעות במקור) במיטה שלה ומבקשת "אמא, קחי אותי אלייך למיטה.."...