גם חגגתי 4 שנים לבלוג (צהלולים יתקבלו בברכה) וגם חגגתי עם בח״לי 14 שנות נישואין (פה אני מבקשת יותר מצהלולים. לדעתי מחיאות כפיים סוערות יעשו את העבודה). איך אתם חוגגים יום נישואין?
בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה, תמיד רואים את הגבר מביא פרחים, האישה מפנקת בארוחה רומנטית לאור נורת. או שלחילופין, הם מתאמים בייביסיטר מראש ויוצאים לארוחה במסעדה יקרה על שפת הים (ואז גם טועים בהם שהם אנשי מוסד והם נאלצים לברוח מראש המאפיה ובדרך הם מתאהבים מחדש וכאלה).
לשם פרויקט באוניברסיטה, את הרשומה הזו ארשום באנגלית. אל דאגה! אחזור לרשום לכם בשפת האם ברשומה הבאה. עד אז - הצטרפו לסטודנטים שחובשים את ספסל הלימודים איתי וצ'מעו סיפור.
This is another kind of post.
For start - it is in English.
It tells a story of a grown up student, who decided to celebrate her 40th year with entering the world of Guatemalan university life and shatter her world.
Up until last year, her days were tranquil, peaceful and eventless. I mean, if you can call being a mother for 3 eventless..
But this year, to being a Mom and a Wife joined the description of being a University Student too.
How does it work? let me tell you about an average day, happened only last week.
It all started at 2am. My 5yr old crawled into our bed, looking for some warmth.
At 2:30 she complained she is too hot, and the Great Blanket War began while she was trying to kick the blanket of her feet, while I was trying to keep it on my shoulders (which lying down, are located in the same place as her feet).
At 3am the human oven, greatly known as my husband (aka prince charming or king of the castle), left the bed and a big relief sigh was heard from the bed habitants.
At 5:30am I rose to start my day, leaving a 5yr old all by herself on the big bed, where she looked completely comfortable.
At 6:30 I tried to wake up 2 tweens, who insisted on staying in bed.
At 7am I tried not to fall asleep in traffic.
At 9am I sat at the dentist office, getting probed and slowly tortured, on my own accord.
At 10am I couldn't feel half my mouth, and speaking Spanish with a rambling R' was a funny task to hold. in fact, even drinking water and keeping it all in was rather hilarious.
And then classes began, and I was 100% student.
At 2pm I was back home, after a short stop for food shopping on the way home.
a shopping list
At 5pm I was out again, taking my 1st born to her karate class.
At 7pm I was back home.
At 7:15 I was on my way to meet some friends in a restaurant in the city.
a night out with the girls Can you see my mouth flopping to the side? it sure feels like it
At 11pm I was back home. Again.
At 2am a 5yr old has crawled into our bed.
Now, I owe you an apology. this is not an average day. Not everyday I take myself to the dentist, or ending it with a night out with friends. It is rather an extraordinary day, but one that I felt the urge to complain about, because that's what I do best. Complain.
But it is also a good example how a day of an overachieving, overexcited, overall mom, who thinks she can hold it all and still stay alive, looks like.
after all, looking like that, who will not love the studential life
Kisses, <3 Einat
And one last thing: next post will be again in Hebrew, unless I will try to write it in Spanish. If this will happen, I expect some kind of reward. A day in the spa will suffice.
For leisure listening, I have found the perfect song, for this kind of a perfect day
וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה. אולי רק בלב. טוב, רק אני.אבל 4 שנים. וואו!ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר. וגם כאן. וכאן.).
כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת.אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק. אולי זה היה המקצוע שבחרתי ללמוד (בלשנות, עם כל כמה שזה מעניין, חייבה אותי לשקוד על תפקידו של המושא העקיף והתפקיד של המפיק בה' הידיעה. בחרתי לא לשקוד), אולי זה היה התזמון שלא היה מתאים. בכל מקרה, למרות הפצרותיו של סבא נתן, שדגל בכוחה של ההשכלה, לא סיימתי את לימודיי. התחתנתי, ילדתי 3 פעמים, בניתי בית ועברתי ממנו פעם אחת, שנייה, שלישית. והופ! הנה עברו להן 15 שנה מאז הרגע ההוא שנרשמתי לאוניברסיטה והפספוס כבר נשכח ממני לגמרי. אבל הרצון ללמוד לא נעלם, אלא רק חיכה לו להתגבש למוטיבציה. והנה היא הגיעה, המוטיבציה. היא הגיעה מתוך צורך עמוק למימוש וללמידה. מתוך החשש לעמוד במקום. מתוך דגדוג בקצות האצבעות. אז שיחררתי את הילדות לקייטנה (זוכרים את זה?) והלכתי לי לחפש לי אוניברסיטה, ואני שמחה לבשר לכם שמצאתי! אוניברסיטת פרנסיסקו מרוקין בגואטמלה. באותו היום שמצאתי, ניגשתי למחלקה המתאימה וביררתי מה עליי לעשות כדי להתקבל ללימודי תעודה (מסתבר שתעודת סיום לימודים, שאין לי, כי כבר עברו 20 שנה, מכתב שמספר להם למה אני רוצה ללמוד אצלם במחלקה וכסף). חזרתי הביתה מרוממת נפש. כתבתי מכתב (בספרדית!) מלא התלהבות ותחינה, והתקבלתי ללימודי עיצוב תעשייתי באחת האוניברסיטאות היפות בעולם. לא צוחקת, תראו!
המדשאה ממול הקמפוס. בצד השני של הכביש זורם לו נחל
חצר פנימית בתוך הקמפוס
אני חושב, משמע אני קיים. או משמע אני UFM, שזה קיצור לשם האוניברסיטה
אני לומדת 4 ימים בשבוע, שעתיים כל פעם, עם מרצים שקטנים ממני בחצי, ונהנית מכל רגע. בשיעור אחד אני בונה מכונות מגניבות (יכולים לראות בעמוד הפייסבוק שלי) ובשני אני לומדת על אמנות. אז כן, אני עדיין צריכה להגיש עבודות, אבל אולי הפעם אני מוכנה יותר.צאו ללמוד! זה ירחיב לכם את הדעת. נשיקות <3 עינתועוד משהו אחרון, השבוע קיבלתי לידיי בננות קצת משוגעות. דבוקות זו לזו כמקשה אחת ובעלות קליפה קשה.אספר לכם איך היה כשיתבשלו עוד קצת. מחר.
זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).
ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...
בשבוע שעבר חזרנו הביתה ושאלתי את העדר מה הן רוצות לאכול. מק'דונלדס! צעקה הזאטוטה. אין מצב, עניתי, כבר אכלתן מקדונלד'ס השבוע (כי צריך איזון בחיים ואי אפשר רק לאכול בריא כל הזמן). אז סלצ'יצ'ה! (שזה נקניקיה בספרדית, ונשמע הרבה יותר טוב ככה), צעקה הזאטוטה. סבבה, מי עוד רוצה סלצ'יצ'ה? דממה נשמעה בספסלי המכונית, מלבד מלמולי ההסכמה שהגיעו רק מהזאטוטה. אז מה אתן רוצות לאכול? שאלתי את המתבגרות שלי. סלט! ענתה האמצעית, שכנראה נמאס לה קצת מריבוי הפחמימות שמלעיטים עליה בקייטנת בישול והבכורה מיד הסכימה. אבל אני רוצה סלצ'יצ'ה! זעקה הזאטוטה. אז אכין לך אחת, עניתי לה. לא, ארבע! היא דרשה. מה פתאום? את לא תאכלי 4, אני אכין לך שלוש. אבל אני רוצה שמונה! היא זעקה. אז לא אכין לך בכלל, הקשיתי עליה. והוספתי שיעור - את מעדיפה כלום או שלוש? כלום! היא קראה אליי מהמושב האחורי בלי להתבלבל. רגע, עצרה אותה הבכורה, כלום זה אפס. את רוצה אפס? אה....היא התחרטה, אז אני רוצה שלוש. החיים במשא ומתן.וכך, הגעתי הביתה, הכנתי סלט וביצה ואבוקדו ושלוש נקניקיות.וככה נראתה הצלחת של הזאטוטה אחרי ארוחת הערב.
למי שלא מבין מה הוא רואה - יש כאן ביצה וטונה ואבוקדו וסלט, וסלצ'יצ'ה. אחת. שום דבר לא נאכל. הילדה הרעבה שלי שבעה אחרי ביס אחד מכל דבר.
פעם אחרונה שאני נכנעת ללחצים חברתיים...
********
ולעניין אחר שהבטחתי לכם מהפעם הקודמת, הפדיחות הקולינריות בבית משפחת כהן, והפעם - ציפוי סוכר צבעוני.
לפני שבועיים בערך החלטתי להכין עם הבנות עוגיות סוכר בציפוי צבעוני. המטרה (מלבד אפיית העוגיות) היתה להשתמש בחותכני האותיות בעברית שקניתי לפני 4 שנים ולא היו בשימוש מאז. אז זאטוטה ואני הפשלנו שרוולים וערבבנו חומרים והכנו עוגיות (שהיו לא משהו, דרך אגב, אז אם בא לכם להכין גם - תמצאו מתכון שאתם אוהבים ותשתפו אותי, כי אני מחפשת להחליף) וחתכנו ואפינו איזה 8 מגשים של עוגיות ברוטציה, וקיררנו והכנו ציפוי סוכרי לפי המתכון בספר "עוגות ועוגיות" של פיונה פאצ'ט, מהוצאת דני ספרים.
המתכון הולך בערך ככה: כוס ורבע אבקת סוכר (אנחנו הוספנו עוד כף, לפי הצורך), כף וחצי מים פושרים וצבעי מאכל.
את אבקת הסוכר מסננים לתוך קערה, ומערבבים יחד עם המים הפושרים עד שמתקבל קרם חלק. פה הוספנו עוד קצת אבקת סוכר כי הקרם שלנו היה מימי מדי. ברגע הזה חילקנו את הקרם לשקיות ניילון והוספנו בכל שקית טיפה אחת של צבעי מאכל, סגרנו את השקית ועירבבנו היטב.
ואז זה קרה.
יעל עירבבה כל כך טוב את השקית עם קרם הסוכר האדום, שהשקית התפוצצה והמטבח זעק "רצח!!!!!"
דם!!!!!!!
רצח!!!!
הבגדים שלנו, השיער של עמית, הארונות, המקרר, השיש, הכל! התמלא בסימנים מחשידים, רק שהפעם האשמה לא היתה עליי. או שכן, אם מחשיבים גנטיקה.יש לציין שהצבעים האחרים לא התנהגו באותה הצורה, ועד עכשיו לא החלטנו אם הפיאסקו קרה בגלל שזה צבע אדום ומרפי יודע לשחק אותה, או שזה יד המקרה (או יד היעל) שגרמה לשקית להתפוצץ לכל עבר.את שאר העוגיות קישטנו בלי בעיה, וחיכינו שיתקרר ויתייבש לפני שהכנסנו לקופסת העוגיות. מאז כבר הספקתי להחביא את העוגיות הלא טעימות בעליל האלו מאחורי ערימה של שוקולד לינדט משובח, אבל הזאטוטה עוד מוצאת אותן לפעמים, ונהנית עד מאוד.
מקשטות עוגיות
מקשטות את הכיור
אז מה אתם עושים בחופש הזה? יש רעיונות לפעילויות עם הילדים שלא כוללות צוות משטרה ואיסוף ראיות? אנא, שתפו אותי!נשיקות <3 עינת
את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל...
