יום האב

אתמול בח"לי הגיע מוקדם מהעבודה.
בחיי המשפחה החקלאית שלנו, לראות את אבא באור יום זהו אירוע מכונן, ואכן כל בנות הבית היו נרגשות עד מאוד.
מיד התחילו להירקם התוכניות – מה נעשה עם אבא היום? ואבא תראה! ואבא תשמע!
ההתרגשות היתה כל כך גדולה וההשתוללות כל כך אמיתית, שברגע מסוים אף נפלט להן שעם אמא משעמם.
וזה לא שנעלבתי. ממש לא! להיפך! (רגע..תנו לפולניה להשתחרר..זהו. הלכה) החלטתי לנצל את המומנטום ומייד ניגשתי למלאכת העבודה.
על אף שרשימת הטודו שלי ארוכה עם מלאכות יצירה כאלה ואחרות, הנחתי הכל בצד (וקשה היה לי להניח את מחט הקרושה כי הריבועים ממש ממכרים..) והתחלתי להכין את המתנות לפסח. יסלחו לי כל האבות שקוראים בבלוג (יש כאן כאלה?), אבל את המתנות השנה אני מכינה רק לאמהות. יש לי הערכה גדולה לאבות בכלל ולאבא הפרטי שלי בפרט. אבל זה לא קשור. פשוט יש לי הערכה גדולה יותר לנשים שבחבורה. מתוך הזדהות.
אנחנו רבות פעלים. הרבה פעמים בח"לי צחק עליי שאני לא מצליחה לסיים מטלות, שעוד לא סיימתי אחת וכבר אני מתחילה אחרת. מה שהוא לא מבין זה איך אני משתלטת על כמה משימות בבת אחת ולמה בעצם. זה כמו סיפור הלמה התרנגולת חוצה את הכביש, או למה כלבים מלקקים את עצמם. כי אנחנו יכולות.
לדוגמא – אתמול כשישב אבא עם בתו להרכיב מודל של מטוס קרב, בת אחרת הסתובבה להם מתחת לרגליים עם בקבוק בושם של ילדות ושפכה את תכולתו על הרצפה. אני לא אומרת שאם המצב היה שונה, ואני הייתי זו שיושבת עם האחת כשהשניה מסתובבת, אז הבושם לא היה נשפך, פשוט הוא לא היה נספג. וגם לא הייתי מופתעת. זה נכון שיש יתרון אדיר לסוג כזה של מיקוד, אבל אם היה לי אחד כזה, לא הייתי מסוגלת לשים סיר על האש, בדרך כלל שניים, לתכנן את היציאה לחוגים כולל תיק מקלחת ותספורת בלרינה, לקלח את העוללה, להכין סנדביצ'ים ומים, לערוך שולחן לארוחת צהריים ולסרוג עוד ריבוע לשמיכה, הכל בו זמנית.
יחד עם זאת, אם היה לי אחד כזה, אולי לא הייתי שוכחת את התנור דולק ויוצאת מהבית…
אבל יותר מהפעלים הרבים שאנחנו חולשות עליהם, אנחנו רבות הכלה. אנו מכילות את ילדינו, ואת זוגנו, ואת ההורים שלנו, ואת ההורים שלו, והכל האחים. אנחנו דואגות גם לאוכל וגם ללבוש ולחינוך ולמשחק. אנחנו דואגות גם לעבר ולעתיד. וחושבות גם על הצחוק והבכי. ושומרות על חום ועל קור. ותמיד שמות את עצמנו במקום האחרון ברשימה. בדרך כלל מתוך בחירה מודעת וברצון. אני באמת הולכת לישון שמחה עם הידיעה שנתתי לבני ביתי את מה שהם זקוקים לו.
ולכן את המתנות השנה אני מעניקה רק לאמהות (טוב, ולבנות שלהן גם, כדי להכין את המצע לשנים לבוא…). כדי להגיד להן תודה, ושמעריכים אותן, ושצריך לפעמים לשים אותן במקום הראשון, כי את יום האם לקחו…

מה אני מכינה? זה סוג של הפתעה, אבל אני יכולה לתת לכן טעימה:

ולמשהו טיפה שונה. כחלק מתוכניות הבידור ל"יום" החופש עם אבא, ישבנו אתמול יחד וראינו את cirque du soleil בדיוידי. אני אישית מעולם לא הייתי בקרקס, על אחת כמה וכמה אחד כזה. אני מאוד אוהבת לוליינות ולראות אנשים שמצליחים למתוח את יכולות הגוף שלהם לרמה כזו של אמנות, אבל לא ציפיתי לזה! המופע היה עשיר בצבעים חיים ושמחים, תלבושות ססגוניות וייחודיות, בדמיון עשיר (היו שם שחייניות שנראו כמו דגי זהב וליצנים חסרי פנים ומעופפים וגלים וים ושמים), במוסיקה נהדרת (beatles LOVE), בתפאורה דינמית (היו שם קרבות שהתנהלו על הקירות!) והלוליינות! וואו! קפיצות באוויר, טרפז, ריקוד במים, העושר לא נגמר. לא נהניתי ככה הרבה זמן. ולפי רמת הריכוז של הבנות, גם הן נהנו. בח"לי נרדם מול הטלוויזיה, אבל זה לא חדש…
אז למי שעוד לא ראה – מומלץ בחום! מופע מדהים של קרקס אנושי ויצירתי.

נשיקות, <3 עינת

ועוד דבר קטן: קיבלנו מתנות מהדוד מאמריקה! סתם, לא מהדוד והוא לא מאמריקה – בעל הבית בא לבקר והביא מתנות מישראל – אבל זה נשמע יותר טוב, הדוד מאמריקה…
בכל מקרה, וואו!

יעל מיד ישבה לעבוד

 וגם! פתי-בר ושקדי מרק. תענוג!
אורני וגבי – שיחקתם אותה, תודה!

עדכון לגבי ערכות היצירה המדהימות – קודם כל, קיבלנו עוד! וואו לגמרי, לאר הכרתי את החברה הזו קודם, אבל שווה להציץ במוצרים שלהם כאן
והנה, כך זה נראה תלוי בבית