יום ראשון של נחמה

יום ראשון האחרון יצאנו לטייל. בח"לי, אני והילדות.
אני מציינת את זה כדי שתדעו.

אבל בואו נלך רגע אחורה, ליום חמישי שלפניו (ללכת אחורה זה קצת מסוכן, זהירות מהמדרגה). יום חמישי הוא בדרך כלל יום שמוקדש לתרבות, ואז אנחנו יוצאות בצוות מצומצם יותר לסיבוב במוזיאוני העיר. אממה- יום חמישי הזה קצת התחרבש לנו ולא יצאנו לשום מקום. נשארנו בבית מרבית היום, חוץ מסיבוב קניות קצר, כי אי אפשר לאכול סלט בלי עגבניה. או חסה, או מלפפון גם.
והנה הגיע יום שישי, ושוב יצאנו – הפעם לסיבוב קצר בחווה של בח"לי היקר, כי הבנות ממש התגעגעו להר כלבה שלנו, חדווה ציידת האריות, שמפאת גודלה גרה בחווה. וגם בגלל שהיא אוכלת קרפדות ומפליצה אחר כך כל הלילה. ומאחר ואנחנו משפחה מאתגרת (בעיקר את עצמנו), לקחנו איתנו את 2 התוכים – צ'יקה וצ'יקו – לטיול בחווה. הם ביקרו את זוג התוכים הקיימים, והתארחו בכלוב של האיגואנה (שכבר אינה) ואפילו עברו שיעור תעופה קצר מיעל. חוץ מצ'יקו, שהעדיף לשבת על הכתף שלי כיאה לתוכי פיראט. וגם לנשנש לי באוזן. כזה מין תוכי.

היום היה נפלא, השמש היתה חמימה והגשם הגיע מאוחר באותו היום – כשאנחנו כבר יצאנו מהחווה. באותו ערב, הכנסתי את כל האוכל שבישלתי לשבת למקרר, הכנתי קערה ענקית של פופקורן וישבנו לראות סרט. ערב משפחתי מושלם.

בבוקר, לקחנו את צ'יקו לוטרינרית. הוא לא נשם. הוא היה תוכי חזק, הלב שלו לא הפסיק לפעום. הוטרינרית חיברה אותו לצינוריות חמצן, הנשימה אותו מפה לפה ועשתה לו CPR, אבל זה היה מאוחר מדי. צ'יקו לא חזר איתנו הביתה.

וכך, ביום ראשון (שהוא הלמחרת) רצינו לשמח את הבנות (ואותי) אז יצאנו לטייל בעיר, באתר החפירות Kaminal Juyu (קאמינל חויו – גבעת המתים, כמה פואטי). העיר קאמינל חויו נבנתה לפני 2500 שנה לערך. ארכיאולוגים גילו מבנים בקומות שמתוארכים לתקופה של לפני כ2500 ל-1500 שנה. הסברה היא, שאחרי שהבינו הספרדים במאה ה16 שהחיים באנטיגואה גואטמלה לא בטוחים להם בגלל רעידות אדמה והצפות, הם חיפשו מקום חדש לבנות בו את עיר הבירה של גואטמלה ומצאו את צומת הדרכים שבין הנמלים הגדולים של המדינה במזרח ובמערב, ובין הצפון לדרום – קאמינל חויו יושב בדיוק בצומת.

לפני 60 שנה בערך, כשחופש הדת נחקק בגואטמלה, חזרו בני המאיה לפעול את דתם, שחזרה והתפתחה וכיום מאמיניה סוגדים לאלוהיהם במקביל לדת הנוצרית. המקום קדוש, ובסופי שבוע מאמינים ושמאנים מבקרים בו ועורכים בו טקסים דתיים. במקום ישנו עץ סייבה ענק, העץ הלאומי של גואטמלה, שלפניו ממוקמים ספסלים וסוכות ובמות מוגבהות שעליהם מדליקים את המדורות ומדברים עם קאן – הנחש – בורא העולם על פי אמונתם של בני המאיה.

מכינות שטיח עלים

המקדש הגדול

וואו! 2000 שנה?? הגבעה הזו נראית צעירה יותר

מדורה בהתהוות. מסביב לה מצויר בסוכר התאריך והסמל של קאן בשפת המאיה

השמאן מסדר את המדורה

את הסיגר הענק מעשן השמאן כדי שתיפתח הדלת לשיחה עם האל

כך נערמת לה המדורה בנרות ועוד מיני תבלינים

גם שמאנית יש! בעצם זו ברוחה, מכשפה. פה היא מדברת עם קאן,  עוד מעט יתחיל הטקס

התבלינים למדורה – קינמון, לבונה, טבק, סוכר, מולסה, קפה וקקאו – מפירות הארץ. עוד יצטרפו למדורה – נרות צבעוניים וקטורות ריחניים.

השמאנית מכינה את המצרכים לטקס עצמו – בו היא תכה את המאמינה בצרור עלים ותשפריץ עליה מים קדושים (אלכוהול)

הנוף המרהיב ממעלה גבעת המתים.

גם הבנות עשו טקס – בו הן ניסו לייבש את הגרביים והנעליים שלהן תוך כדי שירה אינדיאנית עתיקת יומין וריקוד סביב לנעליים. זה לא עזר, אבל היה מצחיק לאללה.

את ארוחת הצהריים אכלנו במדרחוב המדהים Paseo Cayala (קאילה), והופתענו למצוא פה טקס לכבוד חודש המשפחה בכנסייה השכונתית – משפחות רבות באו לקשט שטיחי פרחים ונסורת צבעונית, והאווירה היתה חגיגית במיוחד.

מרטיבים את השטיח שלא יעוף ברוח

שבלונות לעיטור שטיחים

עובדים ומקשטים

למי ששואל את עצמו – כל משפחה היתה אחראית לנקות ולסדר אחרי הטקס

פמליית הכומר, מלווה בתזמורת הכנסייה ואוטו עם מערכת הגברה, צעדה על כל השטיחים האלה, וכיבדה את המאמינים.

וזהו, זה סיפור היום שלנו. היה חסר לנו רק ביקור בבית כנסת, ולראות מוסלמי משתטח, והיינו מכסים את כל הדתות הגדולות, עם שארית.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למי שעוד עצוב בגלל צ'יקו, אז גם אני, אבל היה בחיבור המשפחתי שלנו באותו היום מין הנחמה.