שבוע טוב

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.
הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.
טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה.
אולי רק בלב.
טוב, רק אני.
אבל 4 שנים. וואו!
ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.
תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר. וגם כאן. וכאן.).

ביום שני יצאתי באיחור לשיעור שלי, כדי להוריד בדרך את הבלרינה בג'ים, כי היו לה חזרות גנרליות. בשיעור גיליתי שכל מה שעבדתי עליו בפרויקט האחרון שלי היה בזבוז זמן גדול, והחומר מלא האבנים הקטנטנות שקניתי לציפוי המדף שבניתי, היה החומר הלא נכון. בדרך הביתה עצרתי לקנות את החומר הנכון ומיד כשהגעתי הביתה (אחרי שטרפתי את ארוחת הערב שהבנות הכינו כי הייתי רעבה טילים), התחלתי לצפות את המדף בחומר החדש.

זה לא הפרויקט שלי. אבל זה מקור להשראה

ביום שלישי בבוקר קמתי לעשות עוד שכבת ציפוי על המדף ויצאתי עם הקראטיסטית לשיעור הפרטי שלה. חזרתי הביתה לעבוד עוד על המדף – בעיקר להחליק ולתקן חלקים שלא צופו טוב, כי ככה זה כשאין 24 שעות טבין ותקילין בין כל שכבה. ב2 בצהריים יצאנו עם הבלרינה לכיוון האולם (שנמצא בעיר, והוא חלק מהאוניברסיטה שלי) כדי לשים אותה שם לחזרות גנרליות גנרליות (זוכרים את הפעם הקודמת? זו ששיכנעה אותי שפה אני צריכה ללמוד? אז הנה). אבא שלה אסף אותה משם ב7, כי אנחנו היינו צריכות לחזור הביתה ולהתארגן שוב ליציאה לשיעור הקראטה של הבכורה. בינתיים החלקתי עוד את הציפוי הנכון.

ביום רביעי קמתי בבוקר לסיים את ההחלקה ולצבוע את המדף, וגיליתי שהספריי שיש לי לא מספיק. אז יצאתי לקנות ספריי. קניתי גם בתי מנורה וכבלים ומפסק ותקע, כי יש לי פרויקט נוסף שהייתי אמורה להגיש היום אבל קיבלנו דחיה לשבוע הבא. בינתיים גם ניגשתי לחנות הדפוס הקטנה שבמרכז המסחרי, כדי להדפיס פוסטר מאיר עיניים המתאר את הפרויקט שלי בצורה מאירת עיניים. חזרתי אחרי שעה כי היה תור בחנות הדפוס. בבית צבעתי צד אחד של הפרויקט, חיכיתי, ואז צבעתי צד שני. לא חיכיתי מספיק זמן וכבר לא היה לי איך לתקן, אז הבטחתי לעצמי להציג את המדף מהזווית הנכונה בלבד. בצהריים יצאנו לכיוון השיעור שלי, כולנו יחד, כי לבלרינה היה מופע בערב. הצגתי את המדף שלי בהצלחה גדולה. מסתבר שאני לא היחידה שנאבקה בחומר הציפוי. אני אולי היחידה שקנתה 3 חומרים עד שמצאה את הנכון, אבל אני לפחות הספקתי לצבוע (אנחת רווחה מתבקשת כרגע מקהל המאזינים). הבנות בינתיים שיחקו במכשירים האלקטרוניים שלנו. השיעור נגמר מוקדם אז הלכנו לאכול משהו קטן (נמצא כי הסאבווי טעים מאוד לבנותיי אנינות הטעם והסנביץ' טונה שלהם הוא משו משו). השארתי את הבנות על שולחנות אזור המזון לשחק טאקי והלכתי לשיעור השני שלי. אחרי פחות מ20 דקות של חמדעלך, שוחררתי מהשיעור והלכתי להכין את הבלרינה למופע. כשהגעתי לאזור טורניר הטאקי, גיליתי שלבלרינה נקרע הגרביון בתאונת שירותים מצערת, ולכן לאחר שאיפרתי אותה, יצאנו במהירות לחנות הבלט הקרובה למקום (2 ק"מ) וקנינו 2 זוגות גרביונים חדשים, ליתר ביטחון. לקח לנו 20 דקות לחזור לאוניברסיטה. הבלרינה הלחוצה נרגעה כשהגענו, ואנחנו מילאנו את הזמן באכילת ממתקים שנמכרו בכניסה לאולם, באריזות מהודרות לכבוד הבלרינות. המופע היה מוצלח פלוס פלוס, והביתה הגענו מלאות מרץ ושבעות, כי בדרך הביתה עצרנו במקדונלדס. 10 בלילה.

ביום חמישי שוב יצאנו לשיעור קראטה, קראטיסטית בכורה ואני. כשחזרנו הביתה התחלתי (שוב) לעבוד על הפרויקט האחרון אחרון שלי לסמסטר הזה, כי מה שעשיתי עד עכשיו היה זבל גמור. בצהריים הספקתי קצת לנוח, וב3 וחצי יצאנו, בלרינה אחת ואחותה הקטנה, לכיוון האוניברסיטה שלי, למופע השני. הגענו בזמן בכדי לעבור (שוב) בסאבווי ולקנות סנביצ'ים טונה לכולם ושחררנו את הבלרינה להתארגן. בינתיים זאטוטה אחת ואמא שלה (אני) הלכו לטייל בגנים הנפלאים של האוניברסיטה, והתעייפנו כמו שצריך. עד שהתחיל המופע, זאטוטה הספיקה לפרוץ בבכי מעורר רחמים לפחות פעמיים כי קניתי מתנה רק לבלרינה ולא לה, ונרגעה רק אחרי שקניתי לה שקית קטנה של ממתקים, אותם היא אכלה בחדווה. בעצם היא אכלה רק את המרשמלו. את הסוכריות החמצמצות האדומות היא פיזרה על רצפת האולם. ב9 היא כבר ישנה עליי נחרצות וכשאספנו את הבלרינה אחרי המופע, נזהרתי לא ליפול יחד איתה ממדרגות האיסוף. היא התעוררה כשהנחתי אותה באוטו.

ביום שישי לא החלפנו את הפיג'מות. בכלל. יעל בעצם כן, כי היא התקלחה בבוקר כדי שאוכל לסרק אותה היטב, כי מסתבר שיש כינים גם בגואטמלה. 

וואו.
שרדתם איתי את השבוע הזה?
אז מגיעות לכם תמונות מרגיעות של טיולים פסטורליים בשבילי האוניברסיטה.