בגואטמלה מאוד מעריכים את המשפחה. מדי יום ראשון יוצאים בני הבית ועושים משהו יחד – יוצאים לרכב יחד באופניים, לרוץ באיזה סמי-מרתון, הולכים לכנסיה או מטיילים. לפעמים הם נשארים בבית, יושבים בחצר שלהם, מתחת לעץ, שמים מוסיקה ומבלים יחד. נחמד לראות אבות משחקים כדורגל עם הבנים שלהם, או פורשים מגלשת מים בחנייה ומשפריצים על הילדים.
גם אנחנו משתדלים לעשות משהו יחד בימי ראשון – שבוע שעבר טיפסנו על הר הגעש פקאיה, והשבוע גם רצינו לצאת ולטייל. המזל הגדול הוא, שגואטמלי ממוצע ייצא מהבית ביום ראשון בשעה 10:00, ולכן אם תכננו את היום שלנו כמו שצריך – אזי הדרך תנעם לנו ולא נשים לב שלאבא גיבור אין צופר באוטו.. (עוד קצת על אבא גיבור כאן)
בכל מקרה, הקושי הגדול הוא לאו דווקא בנסיעה, אלא בכיוון. אין הרבה מקורות מידע זמינים (עבורנו) באשר למקומות טיול ומסלולי הליכה. היום למשל, פתחתי לונלי פלאנט. שזה הכי תייר שיש (מוצ'ילר לרוב). אבל! לא פעם אני מתארת את הביקורים שלנו בארץ כמוצלחים במיוחד בגלל שחשנו תיירים (כמו כאן למשל), אז למה שלא נחוש כך במקום בו אנו גרים באמת? וכך, שמחים ומוכווני מטרה, יצאנו לדרך. תחנה ראשונה – אוכל. מתחת לבית שלנו שוכן אגם מופלא, שמימיו חמים הם, מאחר והוא נמצא בבסיסו של הר הגעש פקאיה (זוכרים? היינו בו קודם). בפינה המערבית של האגם (שהוא די מזוהם דרך אגב, לא מומלץ לרחוץ בו סתם ככה) שוכן אחד מבתי המלון הכי מפתיעים במדינה. העיר – עזה, המלון – מצפה הימים. חדרים אקולוגיים, עם גג מדושא לצורך בידוד, ספא מפנק עם מיטב הטיפולים, בריכות מים בטמפרטורות שונות – מחמים ועד רותח – חצובות באבן, 2 מסעדות מהמדרגה הראשונה, עיצוב ארכיטקטוני מרשים וטיפוח נוף מושלם. מפתיע. בביקור קודם במקום רחצנו בבריכות, בילינו שם יום שלם. הפעם – רק לארוחת בוקר, שהיתה רגילה לגואטמלה (ביצים, מחית שעועית שחורה, פלאטנו מטוגן וגבינה בכל מיני וריאציות). מיץ התפוזים שקיבלנו עם הארוחה היה סחוט טרי, ובח"לי היקר הפתיע עם שייק סלק ואננס שהיה ממש טעים. לאתר של המלון והבריכות, לחצו כאן.
מבט אל הבריכות מלמעלה
עזה, סטייל גואטמלה
חלונות אבן
ילדה חמודה עם שיניים שחורות משעועית
יש לציין שהבנות הזמינו מנת ילדים שכללה פריחול (אותה מחית שעועית שחורה, ע"ע התמונה של הילדה החמודה), פלאטנו מטוגן (בננה מלוחה, למי שלא מכיר) וביצה מקושקשת. הביצה שהם קיבלו היתה ספוגה בנקניק וגבנ"צ ולכן החלפנו אותה. עד שהן החליטו שיש להחליף אותה הן התמלאו מהפריחול והנאצ'וס ובסוף שתו תה קר. האיש ואני שתינו בינינו 5 כוסות מיץ תפוזים, שייק סלק ואננס, שייק תפוח ירוק ואבוקדו וכוס קתה (הטעות במקור).
מיד לאחר ביקור קצר בשירותים, יצאנו שוב לדרך.
הכיוון – פארק האומות המאוחדות. בלונלי פלאנט סיפרו שמדובר בפארק חביב המיועד לצפייה בציפורים, תצפיות נוף על האגם, פיקניקים. לא ציפינו למה שראינו בכלל! הפארק לא גדול, אך יושב על מדרגת תצפית נהדרת על אגם אמטיטלן והר הגעש פקאיה. העיר כולה נפרשת מתחת, וניתן לראות את מגרשי הספורט בעיר, הסירות, השדות. מסביב לפארק ניתן לצעוד או לרכב באופניים ובמרכזו, שולחנות פיקניק מבטון ולידם גריל – רק להביא גחלים ואוכל, מתקני שעשועים (האמת לקח לנו זמן למצוא אותם וכבר היינו בדרך חזרה לאוטו, אבל הם שם), שבילי הליכה. באמצע הפארק פזורים אתרים מוקטנים/דגמים של אתרים מרכזיים בגואטמלה – אנטיגואה, טיקאל, עתיקות אבן. שביל עץ רעוע עובר מעל בריכת דגים וצבים ומפל זורק מים לתוך הבריכה. והכי מפתיע – המקום היה שוקק אדם! קבוצה של צופי גואטמלה (שבט ירקון) ערכה פעילות בפינות שונות של הפארק, בחורים עם עניבות ופונפונים בגרביים עמדו איתנו בתור לברד. קבוצה של נהגי הובלה של חברת מזון גדולה ערכה יום כיף, עם אוכל ומוסיקה ונאומי תודה. בפינה אחרת, היתה תלויה פיניאטה על עץ, מחכה לחוגגי יומולדת שיחבטו בה. משפחות בהרכבים שונים ישבו על ספסלי אבן וניפנפו מעל מנגלים (לאו דוקא בשר, חלקם הביאו סירים מהבית..). ועם כל זאת – הצפיפות היחידה שהרגשנו היתה מול אותו דוכן ברד (טעמתם פעם ברד מלוח בטעם של סביצ'ה? גם אנחנו לא…אבל מסתבר שזה טעם נפוץ במחוזותינו).
אמטיטלן. לראות ולא לגעת.
מהגובה הזה עזה דווקא נראית די נחמד
שם, מימין, בעננים, נמצא הר הגעש פקאיה
השירותים הציבוריים הכי נקיים בעולם.
שבט ירקון בפעולה שגרתית
כמעיין המתגבר..
דגם מוקטן של הכיכר המרכזית באנטיגואה. For real!
אפילו חנות שמו פה..
1. קרח
2. פרי. או שרימפס.
מיץ לימון, עגבניות, פלפל ואבקת מרק עוף. יאמי….
7000 צעדים עשינו היום. ספרתי. כולל היציאה מהאוטו והצעדים הספורים לעבר המסעדה המצוינת בה אכלנו צהריים וחזרה שוב לאוטו. האמת היא שזה 6981, אבל אני משאירה לי 10 צעדים פלוס מינוס כדי ללכת לשירותים בבית…
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו אחרון: למי ששאל את עצמו מה זה הברד סביצ'ה הזה – יעל ועמית הזמינו ברד בטעם פירות, לא שרימפס, ובלי מיץ לימון.
No Comments