זה לא פוסט על פיצה

זה לא פוסט על פיצה

מדי כמה שבועות נתקף מי ממשפחתי בוירוס קיבה פעיל.
*ספוילר* השורות הבאות עומדות קצת להגעיל חלק מכם*

בדרך כלל בח"לי בעל קיבת הנוצה (מה זה ההיפך מקיבת ברזל? קיבת נוזל? קיבת שמנת? נישאר עם קיבת נוצה לבינתיים..) הוא זה שמתחיל. מתעורר באמצע הלילה ומשלשל עצמו עד לאבדון.
אחריו מצטרפות הבנות – הזאטוטה ברגיל, עושה פיפי (גם לקקי גוש היא קוראת פיפי, העיקר שלא נמהר להחליף טיטול), האמצעית לוקחת איתה פח זבל ליד המיטה ומקיאה לבד, בחושך (…) והגדולה בוכה נחרצות כשהיא רכונה על האסלה ומחכה שאתעורר ואגיע כדי להחזיק לה את השיער (!!). למי שלא יודע, אני מאוד אוהבת את בנותיי, אבל אני גם מאוד אוהבת לישון ולכן הדילמה בין לקום לבכי קורע לב או לקום להקאה שקטה היא קשה מאוד בעיניי. כמובן שאני בסוף קמה לשתיהן, להרגיע את האחת, לשכנע את השניה לדחוף אצבע (זוכרים את זה?) ולהרדים את השלישית שהתעוררה מכל המהומה.
השבוע הסצינריו חזר לאחר ביקור במסעדת פיצה שנחשבת מהטובות באזורנו. זאת הפעם השלישית שלנו. בפעם הראשונה היה טעים. בפעם השניה טענו שההקאות הגיעו בגלל המיץ הטבעי ששתו השתיים. הפעם החלטנו שהספיק לנו ואנחנו לא חוזרים למנה נוספת.
בליל האירוע, בח"לי חזר מאוחר מפגישה עסקית, לאחר שעצר להירדם בדרך מרוב עייפות, היישר לתוך מהומת האלוהים הזו. הוא הצטער שלא נשאר כבר לישון באוטו…


אני רק אשים את זה פה. ככה, בשביל להרגע..

ולעניין אחר, אך קשור. השבוע התבקשתי להכין עוגה לעבודה של בח"לי. לא, אין לו יומולדת (היתה לו כבר לפני שבועיים וחגגנו בסודיות משפחתית), והוא לא עובד בגן ילדים, למרות שהוא טוען שזה לגמרי מרגיש כך. פשוט בגואטמלה, ארץ השעועית והטורטיה, לא יודעים לאפות עוגות. זאת אומרת – במאפיה יודעים. ברור. ואפילו מקשטים אותן עם קצפות וצבעים ושושני סוכר, אבל עוגת ביתית זה משהו שלא מוכר פה. לפחות לא כמו בישראל. ואני, שמאוד אוהבת לאפות ואין לי בשביל מי (הבנות שלי אוהבות רק ללקק את המערבל של המיקסר אבל לא לאכול את העוגה), אופה מדי פעם עוגה, משאירה לנו 1/4 ממנה ומחלקת את כל השאר. וכך גילו בעבודה של האיש את העוגות שלי ומאוד מאוד שמחים לאכול מהן.
לפני שבועיים היה מפגש משמח בביתי של כל צוות הניהול של בח"לי וכולם נהנו מקרואסונים, ומקובנה, ומעוגת גבינה מקושטת.

קרואסון שוקולד, עוגה מעוטרת ופריחולס.

 "תגידו" שאלתי, "איך יכול להיות שאני לא מקבלת עציצי פרחים על בסיס שבועי לפחות??" (והרי בח"לי היקר מגדל פרחים). אז השבוע קיבלתי טלפון מהמשרד – "חשבנו על זה ויש לנו עסקה בשבילך". ממממ….נשמע חשוד, אבל בואו נשמע.. "הרכב כבר עמוס בעציצי דליה בכל הצבעים, ויגיע אלייך בערב לשימושך האישי. בתמורה אנחנו רוצים עוגת שוקולד ליום שישי".

עם כזה יופי, אין לי בעיה להשקיע בעוגה, אפילו עם קצפת

וכך יצא שאני אופה עוגה לעבודה של בח"לי. אין לי בעיה עם זה, להיפך הוא הנכון. רק חבל שאני, בהיותי מי שאני, אוהבת להסתבך עד מעל הראש, ולהחלטה שלי להכין גם קרם שוקולד וגם קצפת לעוגה הזו התווספה התכונה המיותרת שלי של התרגשות יתר וחוסר סבלנות, וכל מה שיצא על העוגה הזו זה קרם שמנת בטעם שוקולד. אמנם טעים מאוד, אבל בהחלט נראה כמו עוגה של גנון…

כשיעל מקשטת זה נראה יופי יופי.
את העוגה שלי לא צילמתי מהפדיחה…


ואחרון חביב – השבוע הלכנו לחפש קרמיקה. שוב. הפעם שילבנו גם לימודים יחד עם העבודה, והבנות החליטוהלעזור לבעלי המקצוע לחתוך, להדביק ולהשלים צבעים במשטחי העיטור. היה מרתק ומעשיר.

 
נשיקות <3 עינת
 
משהו קטן לסיום: לאחרונה אנו שומעים בבית את ברבאבא ללא הפסקה.
אתמול הזאטוטה הפתיעה אותנו לטובה כשלפתע פצחה בשירת "היפו היפו היפו…"
אנחנו בעד שימור מסורת!
No Comments

Post A Comment