כשאמא יוצרת נזכרת

03 אוק כשאמא יוצרת נזכרת

כשאמא יוצרת זוכרת, זה בדרך כלל אומר שהיא שכחה.

הרבה סיבות יכולות להיות לה, לשכחה.

ישנה שכחה שמגיעה מתוך עיסוק. אני הבטחתי לאמא שאתקשר אליה, אבל יערה היתה צריכה עזרה בשיעורי מתימטיקה, ואז הכנתי ארוחת צהריים, ואז בח"לי התקשר, ואז כבר היה מאוחר ושכחתי.

ישנה שכחה שמקורה בדאגה. החיים קורים ודאגות מציפות אותנו. יעלי מתכננת שנה הבאה ללכת לקולג'. אני לא אתחיל אפילו לתאר לכם את הדאגות, הטרדות, ההתרגשויות והסרטים שאני נמצאת בהם רק מהמחשבה על זה. בואו תנו לי להגיד לכם רק דבר אחד – לשחרר זה קשה.

ישנה שכחה שמקורה בשמחה. החיים קורים והרבה שמחות מרימות אותנו. עמיתי התחילה ללמוד מניקור ופדיקור. תמיד היא היתה ילדה מטופחת, והטעם שפיתחה עם השנים הוא ייחודי ומעניין. ברגע שהיא ביקשה ללמוד באופן מקצועי, מיד קפצתי על ההזדמנות. כי מה יותר משמח מילדה שעושה לך לק ג'ל בכל רגע שבא לך לשנות סגנון וצבע. מה אגיד לכם? תענוג. אני מחכה לטיפול הרגליים שלי, ואז ממש תראו כמה אני שמחה.

יערה ויעל התחילו ללמוד יפנית, שזה קטע כי הן יושבות בשעות מוזרות של היום ופולטות הברות כועסות מהפה, ורק הן מבינות מה הן אומרות. הן והיפנים, אני מניחה.

ליום ההולדת שלי נסענו לחופשה משפחתית בבליז. שבוע ימים של יחד, שמש וים, דגים מטוגנים וצלילות. אם יש הגדרה מילונית לשמחה, אני בטוחה שזו היתה התמונה ששמים ליד.

חיי החינוך הביתי משתנים בכל יום. אמנם יש לנו סדר שבוע די קבוע, ימים בהם אנחנו הולכות לג'ים, שעות קבועות בהן אנו יוצאות לחוגים, ארוחות בוקר בשעות קבועות. אבל כל השאר די פתוח בפנינו. אנחנו יכולות להחליט על שינוי לו"ז בכל רגע נתון. לכן היה לנו מאוד פשוט לצאת לחופשה שנתית דוקא עכשיו, בעיקר כשמחירי התיירות באזור יורדים דווקא. אחרי שבוע בבליז המשכנו וטיילנו כמה ימים בגואטמלה.

טיפסנו על הר הגעש פקאיה, טיפוס שלא עשינו יחד די הרבה זמן. המסלול השתנה, הפך לקצת מאתגר יותר, ואטרקציה חדשה התווספה לחימום המרשמלו הוולקני – פיצה! כן, כן, מצאנו את הפיצה הכי יקרה בגואטמלה, והיא היתה שווה את זה! לא רק כי היא היתה ממש טעימה, אלא כי היא נאפתה בתוך תנור וולקני, והקראנצ' שלה היה מושלם. גם הנוף והאווירה.

אחרי הר הגעש, המשכנו ישר לאנטיגואה אהובתי. יש משהו קסום בעיר הזו, אני אומרת לכם. זה לא רק הקפה הטוב שכבר למדנו למצוא. גם לא המסעדה בה יצאנו בערב לרקוד סלסה. אפילו המלון המקסים שאנחנו תמיד ישנים בו לא הסיבה האמיתית לקסם שבה. זה בעיקר ברחובות מרוצפי האבן, בקשתות הקולוניאליות והקתדרלות הגבוהות, כשמהצד השני שלהן עומדות נשות האינדיאנים המקומיות, בבגדים הצבעוניים משמחי הלבב, ומוכרות תירס קלוי עם לימון ומלח, או צמידים משגעים ומפות שולחן, או אפילו סתם הולכות בלידי ברחוב, בדרך לעשות קניות לשבת. המראה משובב נפש, האווירה קסומה.

ורוצים לשמוע את הקטע הכי מצחיק?

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה וחצי ושכחתי ממנו. אז הנה אני, לפחות עקבית.

נשיקות ואהבה, עינת.