הקשת בקצה הענן

הקשת בקצה הענן

בראשון לעשירי חגגנו בגואטמלה את יום הילד.
אני אומרת חגגנו, למרות שאני לא ממש ילד, גם כי אני נהניתי גם, וגם כי מבחינה מספרית – ילדים הם הרוב במשפחה שלנו.
לכבוד יום הילד לקחתי את הבנות ליום כיף בעיר – הסתובבנו יחד בחנויות שאנחנו אוהבות, טיילנו בשוק ויעל קנתה לכולם ארנבים (נכון שזה נשמע כאילו היא קנתה להם ממתקים? ובכן, לא. היא באמת קנתה לכולן ארנבונים). היה יום של שמש נפלאה. השדרה השישית היתה מלאה באנשים – ממשפחות וילדים, ועד בני נוער שחזרו מבית הספר. רוכלים המוכרים דיסקים, ובגדים, וצעצועים. פסלים חיים וליצנים, אמנים המציירים דיוקנים וקריקטורות, על זכוכית ומתכת. בקצה השדרה, ממש לפני שהגענו לסיום היום, הבנות מצאו את קשת.
קשת היא הכלבה החדשה שלנו.
ואתם שואלים את עצמכם – מה? עוד כלב? לא מספיק 3 ארנבונים חדשים?
אז זהו, מסתבר שלא. כי כשבאמצע הרחוב מסתובבות להן 2 גורות כלבלבים קטנות, עם פרווה ריחנית קצרה ופנים כשל דב גריזלי קטן, והן לבושות בחולצה לבנה וחצאית מתנפנפת, והן גם אוהבות להתכרבל ולהתלקלק ואפילו להירדם בחיקן של שלוש בנות עם עיני עגל, אז לא. אז אחת מהן תלך איתנו הביתה, ותלמד איך לא לעשות פיפי וקקי על הרצפה (אנחנו עוד לא שם), ותלמד את עמית להכין לה בגד נוסף (החצאית ארוכה קצת אבל ירוק מתאים לה לעיניים), ותלמד את הכהבלה איך לשחק עם גורים, ותקפץ יחד עם הארנבים הגדולים בחצר, ותלמד איך לישון במיטה הורודה שהכנו לה, ותעיר אותנו באמצע הלילה בבכי כי המיטה הורודה משעממת לה והיא רוצה לישון איתנו במיטה הגדולה, ותלקלק אותנו באוזן כל הלילה עד שנרגיש שוב כמו הורים לעולל בן יומו. זאת אומרת – מודרי שינה.

ואמנם היא מתוקה, ומצחיקה, ויש לה ריח נעים של גור, והיא נובחת בצפצופים מקסימים כאלה, קטנים, אבל רק לפני שבועיים קנינו ליערה מיטה גדולה משל עצמה כדי שלא תבכה לנו שהמיטה שלה קטנה לה מדי ותיתן לנו לישון במיטה שלנו לבד, בלי רגליים בגב, והנה באה קשת. ופתאום, אל מול שיניים זעירות הנושכות באף ולקלוקים חמימים באוזן באמצע השינה, רגליים בגב מרגיש הרבה יותר נכון.

מאז עברו כבר שבועיים, ארנבונת אחת הספיקה למות תוך התקפות חוזרות ונשנות של הארנבות הגדולות בחצר, ושני ארנבונים אחרים ברחו מהבית ומסתובבים בחצר החיצונית של הבית (קרי, השכונה). לא בכדי קוראים להם וונדי ופיטר. הם בארץ לעולם לא.

ולסיום, קשה לי קצת עדיין ולכן חיכיתי לסוף. אתמול גם צ'יקה התוכית הלכה לעולם של מעלה, מקומם של ציפורים. מסיבה עלומה כלשהי היא החליטה לצאת לשחות בכיור המים כשלא היינו בבית, ולא הצליחה לצאת ממנו. ולמרות שכשהגענו הביתה היא עוד נשמה (בקושי), וחיממנו אותה וייבשנו אותה והשקנו אותה במי סוכר וגם בקפה, אחרי שעה וחצי, שכמעט והאמנו שהנה היא תהיה בסדר, היא נשמה את נשימתה האחרונה בהחלט ומתה בזרועותיי.
אני אתגעגע לשריקותיה, ולנביחותיה (כי קשת לימדה אותה כמה טריקים) ולנשיכותיה באוזן ולדרישתה לקפה של בוקר, יחד איתי.

צ'יקה אחרי מקלחת יזומה.


נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: כי חייבים לסיים בחיוך – סבתא ודודה שושי באים לבקר עוד חודש! זהו. אני מחייכת.

 

No Comments

Post A Comment